אדום

ניצוץ של גאונות וניצוץ של שגעון, יכולים להראות בעיניים- אותו הדבר. גם נוגות והתחלה של התאהבות עשויים לבלבל. חשב לעצמו אדון מתהיום מביט בבאותו שמביטה בו מהמראה. היא מיקדה את ראייתה לשתי עיניו בלבד. עד שהפכו לפנסים של מכונית בכביש המהיר, החשוך, באישון של לילה. באישון של המתים יש חלל אינסופי. מי שראה לעולם לא ישכח. התבוננות ממושכת יכולה לשאוב פנימה, אין סוף בחלל האינסופי, אפשר להשתגע. זה עמוק.
אז מי השולט הפה? ועל מה? בכל רגע זה עומד להסתיים. זה הסוף.
הרבה סופים שזורים במעגלי החיים. סופים שתפקידם להכין אותנו לסוף האולטמטיבי, חשב אדון מתהיום.
שנתיים לפני היום אדון מתהיום חגג יומהולדת 40 ורכש לעצמו באינטרנט שתי נשים. אחת הפך לשפחה כי אותה אהב ואת השניה לאישתו כי היא היתה קצת שמנה.
בשפחה היה רודה- הגיע לה היא היתה טובה.
מהאישה היה פחות או יותר מתעלם- למה? לא ברור לחלוטין, ייתכן ממניעים סאדיסטים.
אלוהים אם קיים הוא הסאדיסט הכי גדול...איך הוא חשב על חיים ללא אהבה?

אבל היום זה היום האחרון, חשב אדון מתהיום. היום לא בא לי להמשיך לחיות את המוות עם האישה ולא את החיים עם השפחה. ביום האחרון של חיי אני רוצה לערוך לעצמי סידורים להלוויה, לשבעה, לשלושים ולפנות את הבית.
היום אני רוצה לעשות דבר אחד. להוציא את הארונית עם התבלינים לרחוב ולראות את עלובי החיים מחטטים בהם, ואת הכמון מתגלגל על המדרכה. לפזר את הבגדים ואת החפצים האישיים ברחוב. אני רוצה לראות אתכם עלובי החיים עטים על השאריות של מה שהיה פעם שלי.


בקפדנות ארז את כל החפצים, הבגדים, הספרים, הוציא את כל הארגזים לרחוב. גם את התיק עם הציוד של הכלבונת.
אחרי זה נכנס למיטה, ערום וחיכה.
לא פחד.
חיכה בשקט.
בהסכמה.
ואז הוא בא אליו.
זה הרגיש לו כל כך טוב.
הוא רחף בשחור ללא שום פחד, ללא שום כאב.
באופריה מוחלטת.
עד שנעלם לתוך השיממון.
זה הסוף אדון מתהיום.