אדום

עמדתי מול הכניסה, אותיות גדולות קיבלו את פני: "בחצותך מפתן זה דעי שהגעת לגהינום".
זהו זה. עשיתי את כל הדרך עד כאן עם אמונה ותקווה שיש אהבה. עוד פסיעה אחת ואהיה מוכרחה להודות על האמת. אין כלום. ולכן אפשר לשחק בכאלו.
רגל אחת נשלחת באוויר, כעת הימנית מחוץ לכניסה והשמאלית מתקדמת לקראת דריסתי הראשונה בעולמכם. מתחילה לעטוף אותי הרגשה טובה. עוד רגע והמציאות תסתכרן עם התחושות שמלוות אותי הרבה זמן. נחיתה רכה. אני כאן. שלום לכם אני כאן.

קבלת פנים נאה ערכו לי. משתה מפואר של אדונים ושפחות. אדונים מזילי ריר עמדו עם שוטים והכו בי כשעברתי משתהה. אחרים היו עסוקים בבעילת שפחותיהן אשר נמחצות עם ישבנן כנגד איברם ופולטות אנחות מייוסרות מתשוקה. היו אדונים שחנקו את שפחותיהן עם איברם בפיותהן. וחלק מהשפחות נוצלו סימלוטנית מהפתח הקדמי והאחורי. חלק היו קשורות למתקנים או לשולחן שסביבו החליקו האדונים כוסות כבדות של שיכר לגרונותיהם. היו שפחות שהובלו עם קולור על שש והיו אחרות שהיו כלואות בכלובים.
בסוף השביל ניצב שלט שכיוון את הולכי הרגל למחוז חפצם. ימינה לעבדים שמחפשים מלכות. שמאלה לשפחות שמחפשים מלכות ולעבדים שמחפשים אדונים.
נעצרתי מול השלט.

"מה את מחפשת פה ילדה?"
קול שקט ואסרטיבי קטע את מחשבותי.
"הלכתי לאיבוד...."
"היא הלכה לאיבוד..."הוא חזר על דברי לטובת ההמון שהשתתק לפתע.
כששמעו תשובתו הם פרצו בצחוקים סרדונים, קולות ההלקאות התחדשו ואחריהן האנחות המיוסרות.
"בואי ילדונת" הוא אמר לי והושיט לי יד באצילות.
קפאתי במקומי.
"תודה" אמרתי "אני פשוט אחזור באותה דרך שבאתי, תמשיכו בשלכם זזתי, ביי."
"את יכולה לנסות לחזור ילדונת, עוד לא שמעתי על מישהו שהגיע לפה וחזר לשם. אבל את חופשיה לנסות"