אפצח בוידוי מביך. מעולם, עד שבוע שעבר, לא הייתי בפיק-אפ בר.
זאת אומרת, יכול להיות שהייתי בלי לדעת שהוא כזה? בן כפר תמים שכמוני?...
אז זהו. ברמה התאורטית, תמיד ידעתי שיש מקומות אופנתיים בתל-אביב שבנות באות אליהם לא כדי לרקוד או לפטפט עם החברות שלהן אותן הן לא ראו איזה חמישים דקות וגם לא סתם כדי לשתות בירה, אלא, אלוהים ישמור, כדי שאיזה כוסון עם חולצת לייקרה שחורה צמודה יתחיל איתן.
אני בן כפר. לא מהבחינה הגאוגרפית. דוקא רוב חיי עברו עלי בערים חביבות באזור השרון... אני מתכוון ברמה המנטלית. ועם כבר בר, אז רצוי אפל כזה, שאפשר להתרכז בו באלכוהול - ידידו הטוב ביותר של האדם.
אבל ביום חמישי שעבר קרה דבר. שגיא, חבר מלא כוונות טובות,התקשר להגיד לי שנשבר לו ממצב-הרוח העגמומי שלי של החודש האחרון ואנחנו יוצאים למקום שבו לדבריו 'אפילו אפס כמוני לא יכול לצאת משם בלי זיון...'
האמת? הייתי מסרב בנימוס, אבל הוא שכנע אותי בכך שסיפר לי שלמקום קוראים 'ריבנדל'... ומקום שקוראים לו ריבנדל (ששם שכנה ממלכת האלפים של אלרונד לבורים בינינו שלא קראו את שר הטבעות...) חייב להיות משעשע במידה זו או אחרת...
בן הכפר (אני) מחנה את רכבו באזור הנמל בתל-אביב. ריבנדל מתגלה כמקום מושקע ומפואר ממש על הים. אלפים פיות וטרולים אני לא רואה, אבל ג'וני ווקר הוא ג'וני ווקר לא משנה אם זה מקום של צפונים או בר שכונתי בכפר-סבא.
אני מסתכל סביבי על האזור ואומר לעצמי שאולי ביבי נתניהו לא שר אוצר כל-כך גרוע. מה שאני רואה סביבי בברים של הנמל בתל-אביב לא נראה כמו משק במיתון...
שגיא מפלס את דרכנו בין המוני אדם ואנחנו מתיישבים על איזה מין שרפרף עץ מוגבה ממש בכניסה לשירותים.
'הסתדרנו' שגיא מגחך בשביעות רצון עצמית אופיינית.
'איפה פה ההסתדרות' אני מקשה.. לתומי חשבתי שישיבה על הבר או על שולחן יכולה להיות סיטואציה הרבה יותר הגיונית לשתיה מענגת של כוס ויסקי.
'אל תהיה ילד' שגיא עונה. הכניסה לשירותים זה המקום הכי אטרקטיבי. הן כולן עוברות פה באיזשהו שלב...'
לא סתם שגיא היה ביחידת מחקר מאד איכותית בחיל המודיעין.
מלצרית עם המון קוקיות וקעקוע של שחף שנכנס לה מהבטן לתוך הכוס ניגשת ושואלת במבט אנטיפתי מה אנחנו רוצים לשתות. שגיא שואל אותה יש פטל. היא אפילו לא מחייכת.
עשר דקות אחרי. האלכוהול מתחיל להשפיע. אני משועשע. דוקא אטרקטיבי המקום ששגיא בחר לנו. אפשר לראות הכל. ויש הרבה מה לראות. 'נו?...' שואל אותי שגיא.
'נו מה?...' אני עונה.
'נו למה אתה מחכה...' שגיא מתחיל לגלות סימני קוצר רוח כלפי חברו האיטי וחסר התושיה
'סחורה טובה לא נשארת על המדפים, אם כבר ננעלת על מישהי, אז למה בדיוק אתה מחכה, שיהיו לה נכדים ותבוא להאכיל אותם גרבר?...'
'מה עם ההיא שם הקטנה עם הגופייה הירוקה?... היא תפורה עלייך, אתה הרי בעניין של גמדות לא? ובניתיים היא עוד נראית לבד...'
'אבל אני לא מכיר אותה...' אני מגמגם דבר שטות
שגיא סופק כפיים ביאוש. 'אז לך תבקש שהיא תשלח למזכירה שלך קורות חיים ותקבע ראיון עבודה לשבוע הבא...'
מוזר. היה לי נדמה שזיהיתי נימת סרקזם בקולו.
אני כבר בויסקי השני. שגיא מנסה את מזלו עם איזה גינגי'ת חתולית וגבוהה. הג'ינגית יושבת עם עוד שתי חברות. דקה אחרי ששגיא ניגש אליהן ניגש עוד בחור. ואחרי זה עוד אחד. אפילו שאני שתוי וכשאני שתוי הכל נראה לי הגיוני, הסיטואציה הזו נראית לי פאטתית.
הקטנה עם הגופיה הירוקה, זו ששגיא חשב שמתאימה לי מסתכלת עלי. אני מחייך אליה. היא שואלת אותי משהו ואני כמובן לא שומע כלום בגלל הווליום של המוסיקה.
היא נגשת ושואלת אותי את המשפט הכי עמוק ששאלו אותי בחיי. הוא שואלת אותי אם יש לי סיגריה.
אני עונה לה שאני כבר לא מעשן. 'בעסה' היא אומרת וממשיכה לשירותים...
אחרי 5 דקות שגיא חוזר. לא. לא הלך לא עם הג'ירפה הכתומה, אבל הוא לא לוקח את זה קשה. שתוי לחלוטין הוא מסביר לי שסטטיסטיקה זה אחד המדעים הכי מדוייקים, והסטטיסיקה שלו עומדת על 50%, זה אומר שאם לא הלך לא עם הג'ינג'ית אז עם הבאה בתור בטוח ילך. זה סטטיסטיקה.
'נו מה נהיה עם הגמדה עם הגופיה הירוקה?' הוא מתעניין.
'לא נהיה כלום, היא רצתה סיגריה, ואין לי...'
שגיא מביט בי במבט מלא רחמים.
'תגיד אתה מפגר או שאתה עושה את עצמך, קח כבר סיגריה ורוץ לתת לה, הבחורה רוצה להזדיין איתך אדיוט...'
'אבל היא כבר בטח מצאה סיגריה...' אני עונה בהגיון.
שגיא ממלמל משהו ביאוש וקם להוכיח לעצמו את אחוזי הסטטיסטיקה.
ויסקי שלישי. אני כבר שתוי לגמרי. עד כדי כך שתוי שאני מתחיל עם המלצרית האנטיפטית עם הקוקיות והקעקוע של השחף.
אני שואל אותה אם אני יכול להזמין אותה לאיזה בר אחרי העבודה... הפעם היא דוקא מחייכת. 'יש לי חבר' היא עונה את תשובת המחץ המקורית.
אני יושב ובוהה. חבורות של בנות. וחבורות של בנים שמסתכלים ומזילים ריר. ושגיא שנראה דוקא שהולך לו בכלל לא רע עם השטנית המתוקה ההיא שם בפינה. ואני, שיושב שתוי לחלוטין, ומסתכל על כולם, וחושב איך שאני יותר טוב מכולם...
ופתאום אני נהיה עצוב. ואני מזכיר לעצמי שזה תלוי רק בי. הרי אני לא יותר מכוער מרוב האנשים פה. וגם לא יותר טיפש. ובטח ובטח שלא פחות שנון. אני סתם כבד. ומורכב. ואולי גם מתעקש להתבונן מהצד במקום להשתתף בדברים...
שגיא ניגש אלי ואומר לי שאם אני עייף אז אני יכול לנסוע הוא כבר יסתדר בלהגיע הביתה...
בדרך ליציאה אני קולט את הקטנה עם הגופיה הירוקה. יושבת ומעשנת סיגריה עם ברנש רזה עם זקן צרפתי...
אני יוצא מהנמל, קונה נקניקיה בעשרה שקלים, מגלגל לי ג'וינט באוטו וחושב על הפיות והאלפים מריבנדל של טולקין...
לפני 20 שנים. 6 בנובמבר 2004 בשעה 13:59
