ממתי לעזאזל אני כותב פרוזה?

איך זה שג'ורג' דבליו בוש מצליח להבחר פעם שניה לנשיא ארצות הברית ואני אפילו לא מצליח למצוא אהבה?...

אפצח בוידוי מביך. מעולם, עד שבוע שעבר, לא הייתי בפיק-אפ בר.

זאת אומרת, יכול להיות שהייתי בלי לדעת שהוא כזה? בן כפר תמים שכמוני?...
אז זהו. ברמה התאורטית, תמיד ידעתי שיש מקומות אופנתיים בתל-אביב שבנות באות אליהם לא כדי לרקוד או לפטפט עם החברות שלהן אותן הן לא ראו איזה חמישים דקות וגם לא סתם כדי לשתות בירה, אלא, אלוהים ישמור, כדי שאיזה כוסון עם חולצת לייקרה שחורה צמודה יתחיל איתן.

אני בן כפר. לא מהבחינה הגאוגרפית. דוקא רוב חיי עברו עלי בערים חביבות באזור השרון... אני מתכוון ברמה המנטלית. ועם כבר בר, אז רצוי אפל כזה, שאפשר להתרכז בו באלכוהול - ידידו הטוב ביותר של האדם.

אבל ביום חמישי שעבר קרה דבר. שגיא, חבר מלא כוונות טובות,התקשר להגיד לי שנשבר לו ממצב-הרוח העגמומי שלי של החודש האחרון ואנחנו יוצאים למקום שבו לדבריו 'אפילו אפס כמוני לא יכול לצאת משם בלי זיון...'
האמת? הייתי מסרב בנימוס, אבל הוא שכנע אותי בכך שסיפר לי שלמקום קוראים 'ריבנדל'... ומקום שקוראים לו ריבנדל (ששם שכנה ממלכת האלפים של אלרונד לבורים בינינו שלא קראו את שר הטבעות...) חייב להיות משעשע במידה זו או אחרת...

בן הכפר (אני) מחנה את רכבו באזור הנמל בתל-אביב. ריבנדל מתגלה כמקום מושקע ומפואר ממש על הים. אלפים פיות וטרולים אני לא רואה, אבל ג'וני ווקר הוא ג'וני ווקר לא משנה אם זה מקום של צפונים או בר שכונתי בכפר-סבא.

אני מסתכל סביבי על האזור ואומר לעצמי שאולי ביבי נתניהו לא שר אוצר כל-כך גרוע. מה שאני רואה סביבי בברים של הנמל בתל-אביב לא נראה כמו משק במיתון...

שגיא מפלס את דרכנו בין המוני אדם ואנחנו מתיישבים על איזה מין שרפרף עץ מוגבה ממש בכניסה לשירותים.
'הסתדרנו' שגיא מגחך בשביעות רצון עצמית אופיינית.
'איפה פה ההסתדרות' אני מקשה.. לתומי חשבתי שישיבה על הבר או על שולחן יכולה להיות סיטואציה הרבה יותר הגיונית לשתיה מענגת של כוס ויסקי.
'אל תהיה ילד' שגיא עונה. הכניסה לשירותים זה המקום הכי אטרקטיבי. הן כולן עוברות פה באיזשהו שלב...'
לא סתם שגיא היה ביחידת מחקר מאד איכותית בחיל המודיעין.

מלצרית עם המון קוקיות וקעקוע של שחף שנכנס לה מהבטן לתוך הכוס ניגשת ושואלת במבט אנטיפתי מה אנחנו רוצים לשתות. שגיא שואל אותה יש פטל. היא אפילו לא מחייכת.

עשר דקות אחרי. האלכוהול מתחיל להשפיע. אני משועשע. דוקא אטרקטיבי המקום ששגיא בחר לנו. אפשר לראות הכל. ויש הרבה מה לראות. 'נו?...' שואל אותי שגיא.
'נו מה?...' אני עונה.
'נו למה אתה מחכה...' שגיא מתחיל לגלות סימני קוצר רוח כלפי חברו האיטי וחסר התושיה
'סחורה טובה לא נשארת על המדפים, אם כבר ננעלת על מישהי, אז למה בדיוק אתה מחכה, שיהיו לה נכדים ותבוא להאכיל אותם גרבר?...'
'מה עם ההיא שם הקטנה עם הגופייה הירוקה?... היא תפורה עלייך, אתה הרי בעניין של גמדות לא? ובניתיים היא עוד נראית לבד...'
'אבל אני לא מכיר אותה...' אני מגמגם דבר שטות
שגיא סופק כפיים ביאוש. 'אז לך תבקש שהיא תשלח למזכירה שלך קורות חיים ותקבע ראיון עבודה לשבוע הבא...'
מוזר. היה לי נדמה שזיהיתי נימת סרקזם בקולו.
אני כבר בויסקי השני. שגיא מנסה את מזלו עם איזה גינגי'ת חתולית וגבוהה. הג'ינגית יושבת עם עוד שתי חברות. דקה אחרי ששגיא ניגש אליהן ניגש עוד בחור. ואחרי זה עוד אחד. אפילו שאני שתוי וכשאני שתוי הכל נראה לי הגיוני, הסיטואציה הזו נראית לי פאטתית.

הקטנה עם הגופיה הירוקה, זו ששגיא חשב שמתאימה לי מסתכלת עלי. אני מחייך אליה. היא שואלת אותי משהו ואני כמובן לא שומע כלום בגלל הווליום של המוסיקה.

היא נגשת ושואלת אותי את המשפט הכי עמוק ששאלו אותי בחיי. הוא שואלת אותי אם יש לי סיגריה.
אני עונה לה שאני כבר לא מעשן. 'בעסה' היא אומרת וממשיכה לשירותים...

אחרי 5 דקות שגיא חוזר. לא. לא הלך לא עם הג'ירפה הכתומה, אבל הוא לא לוקח את זה קשה. שתוי לחלוטין הוא מסביר לי שסטטיסטיקה זה אחד המדעים הכי מדוייקים, והסטטיסיקה שלו עומדת על 50%, זה אומר שאם לא הלך לא עם הג'ינג'ית אז עם הבאה בתור בטוח ילך. זה סטטיסטיקה.
'נו מה נהיה עם הגמדה עם הגופיה הירוקה?' הוא מתעניין.
'לא נהיה כלום, היא רצתה סיגריה, ואין לי...'
שגיא מביט בי במבט מלא רחמים.
'תגיד אתה מפגר או שאתה עושה את עצמך, קח כבר סיגריה ורוץ לתת לה, הבחורה רוצה להזדיין איתך אדיוט...'
'אבל היא כבר בטח מצאה סיגריה...' אני עונה בהגיון.
שגיא ממלמל משהו ביאוש וקם להוכיח לעצמו את אחוזי הסטטיסטיקה.

ויסקי שלישי. אני כבר שתוי לגמרי. עד כדי כך שתוי שאני מתחיל עם המלצרית האנטיפטית עם הקוקיות והקעקוע של השחף.
אני שואל אותה אם אני יכול להזמין אותה לאיזה בר אחרי העבודה... הפעם היא דוקא מחייכת. 'יש לי חבר' היא עונה את תשובת המחץ המקורית.

אני יושב ובוהה. חבורות של בנות. וחבורות של בנים שמסתכלים ומזילים ריר. ושגיא שנראה דוקא שהולך לו בכלל לא רע עם השטנית המתוקה ההיא שם בפינה. ואני, שיושב שתוי לחלוטין, ומסתכל על כולם, וחושב איך שאני יותר טוב מכולם...
ופתאום אני נהיה עצוב. ואני מזכיר לעצמי שזה תלוי רק בי. הרי אני לא יותר מכוער מרוב האנשים פה. וגם לא יותר טיפש. ובטח ובטח שלא פחות שנון. אני סתם כבד. ומורכב. ואולי גם מתעקש להתבונן מהצד במקום להשתתף בדברים...

שגיא ניגש אלי ואומר לי שאם אני עייף אז אני יכול לנסוע הוא כבר יסתדר בלהגיע הביתה...

בדרך ליציאה אני קולט את הקטנה עם הגופיה הירוקה. יושבת ומעשנת סיגריה עם ברנש רזה עם זקן צרפתי...

אני יוצא מהנמל, קונה נקניקיה בעשרה שקלים, מגלגל לי ג'וינט באוטו וחושב על הפיות והאלפים מריבנדל של טולקין...

אז אתחיל במה מחוץ לתפריט. לא מתוכננים סשנים. לא מתוכננות קשירות. גם לא הצלפות, ובטח ובטח שלא השפלות.
לשיפחה המבוקשת, שתבחר כמובן לאחר תהליך מיון ארוך וקפדני שני תפקידים בלבד:
1. כל ערב, או יותר נכון כל לילה, משהו כמו שעה אחרי שאני נכנס למיטתי המהודרת וקורא בנחת מספר דפים מאיזשהו ספר (את מי שמעניין, אגב, בימים אלו אני קורא ספר מעולה של מיכאיל בולגקוב שנקרא 'לב כלב') בעת שאחוש צמא, תצתווה שפחתי החרופה לגשת אל אחד משני המקררים שבביתי ולהביא לי כוס מהמשקה החביב עלי לשעה זו: אייס טי פירות יער.
זה פשוט מבאס לצאת מהמיטה באמצע שקוראים על מנת ללכת לשתות, וערב ערב אני נאלץ להחליט החלטה כואבת. האם לקטוע את רצף הקריאה או שמא פשוט להשאר צמא. אכן דילמה קשה.
2. כל ערב, או בוקר, בזמן שאני נכנס להתקלח, תדאג שפחתי החרופה שכשאסיים את מקלחתי תחכה לי מגבת יבשה ונקיה. אין דבר שיותר מעצבן אותי מאשר לגלות פעם אחר פעם שסיימתי את המקלחת, כולי נוטף מים, ובמקום להתמכר לחיבוקה המלטף של המגבת עלי לפצוח בחיפושים מייגעים, כשכלי נוטף מים, בכל הבית, ואף להרטיב את הריצפה!!!

לגבי שתי דרישות התפקיד לא תהינה שום פשרות. למשל, מועמדת פוטנציאלית אשר תגיד, לדוגמא, כי היא לא מוכנה להביא לי מגבת, אך מוכנה להגיש לי קפה למיטה בכל בוקר, תדחה על הסף.

עם זאת, משאר ההבטים, התנאים בהחלט נוחים. גם את המגבת, ובטח שבטח את האייס טי, אין צורך להגיש עם גינונים מיוחדים. אין צורך להוסיף לכך 'בבקשה אדוני' או 'הנה לך גביר נכבד'. לחלוטין לא. כל שארצה הוא חיוך נאה שיתלווה לאייס טי או למגבת.

חשוב לי לציין שמערכת ההתקשרות אותה אני מחפש היא 24/7. כמובן שכל מה שקשור לאייס טי זה פחות רלוונטי, כי כמו שכבר אמרתי ספר אני קורא בחלק מאד ספציפי של היממה: מאוחר בלילה.
לעומת זאת, בכל הנוגע למקלחת, לעולם אין לדעת מראש מתי יתחשק לי לשטוף את גופי, ועל השפחה להיות מוכנה בכל רגע נתון. כמובן שאני נותן התראה מספקת בנוסח: 'שיפחה, בעוד איזה רבע שעה אני הולך להתקלח...' אגב בחורף ההתראה ארוכה יותר מכיוון שאני צריך להדליק את הבוילר, דבר שלוקח משהו כמו חצי שעה ככה שבחורף בטח ובטח שאין לשפחה אפשרות לבוא בטענות על זה ש'משגעים אותה בלי התראה מראש...'
כאמור, למעט דברים אלו, אני די ליברלי: השפחה לא צריכה להתלבש בדברים ספציים, ללכת על ארבע, לנבוח, לנהום, למצוץ לי, לקיים מין אנאלי, לבשל, לכבס, להשתחוות, לנקות, או לכנות אותי באיזשהו שם משמות התואר של שושלת המלוכה הבריטית.

דרישות נוספות לתפקיד: חיוך, חן, ואמירה...

איסור חמור: לבלגן לי את הסדר של הדיסקים. לשמוע שלמה ארצי, להכניס הביתה אבוקדו.

תנאים מעולים למתאימה.

אז נכנסתי למכוניתי ונסעתי לעבודה. איך שנכנסתי למסדרון הרגשתי את התכונה באויר. מין אוירה חגיגית שנוצרת כל פעם שאני מתקרב. הנוהל הקבוע. צ'אפחות ידידותיות, חיוכים, כאפות שמחות.
אני עושה לנורית, הפקידה של בנארי, המנכ"ל, את היום, ומרשה לה להכין לי קפה. גוברמן, המנהל צוות שלי, מחייך בהכרת תודה כשהוא רואה אותי. 'טוב שבאת' הוא אומר בהקלה. 'יש פה איזשהי בעיה שאף אחד לא הצליח לפתור, אתה חייב לעזור לי, ישבנו על זה שעות אתמול '. אני טופח בידידותיות על גבו. 'אני בטוח שאם אתם לא הצלחתם גם לי זה יהיה קשה, אבל אני אשמח לנסות ' אני מצטנע.
בזמן שנורית מביאה לי את הקפה, בדיוק כמו שאני אוהב, חזק, מוקצף ועם טיפה קינמון, אני פותר בקלילות את הבעיה שהטרידה את הצוות שלי אתמול, ומתפנה להחמיא לנורית על גזרתה הנאה היום. היא מסמיקה ואני רואה אותה ממהרת לספר לירדנה מהנהלת חשבונות שהחמאתי לה...

נורית חוזרת ואומרת לי שבנארי רוצה לדבר איתי. אני נכנס למשרדו בצעד מחוייך. לא נעים לי כבר לקבל העלאה שלישית במשכורת בתוך חצי שנה, בכל זאת המשק במיתון.

בנארי מחייך אלי. 'הלוואי שהיה לי זמן להתאמן ולשמור על גזרה כמו שלך' הוא אומר. 'הלוואי עלי בעוד עשר שנים להיות במצב שלך' אני עונה לו בשקר גס, אבל הוא מאמין. 'שמע' אומר בנארי. אני צריך מחר שתסע במקום גוברמן לפגישה עם נטוויז'ן, יש לנו קצת בעיה שם, רק אתה תפתור לי אותה. אני מחייך בענוותנות ואומר: 'אני בטוח שגוברמן לא אשם בבעיה אבל אני אעשה כמיטב יכולתי'.

אחרי העבודה שיחקתי סקוואש עם יוני. זה כבר היה משחק סקווש שני שלי ולכן זה היה הרבה יותר קל. בכל אופן, נתתי לו לנצח אותי בשני המשחקים הראשונים...

בערב קפצתי למסיבת יומולדת של דנה. כמובן שהצלתי את הערב שהיה משמים למדי עד שהגעתי. איזה פוץ אחד שחזר בשאלה סיפר את סיפור חייו המשמים, ואף אחד לא הקשיב. אז תפסתי גיטרה והתחלתי לנגן. לא, בחיים שלי לא החזקתי גיטרה ביד, אבל הבטתי בה וזה לא נראה לי מסובך מידי, 5 מיתרים, מרווחים שווים שחוצים כל מיתר, אז התחלתי לנגן את 'הילד בן שלושים' של אהוד בנאי, אפילו שדנה היא ילדה ולא ילד והיא גם רק בת 27, ומהר מאד, כולם היו סביב ופשוט שרנו שירים, והאדיוט הזה שחזר בשאלה המשיך לדבר לעצמו...

מורן, החברה הג'ינג'ית של דנה ישבה לידי וכל הזמן הצמידה את הירך שלה לשלי ואני חייכתי אליה בביישנות חביבה כזאת...

אחרי שהרגשתי שעשיתי את שלי והרמתי את הרמה של הערב ואני יכול להמשיך הלאה נפרדתי מדנה. היא חיבקה אותי ואמרה לי כמה שהיא שמחה שבאתי ושממש היה כיף, ואני אמרתי לה שהיה כיף למרות שבאתי ולא בזכות... ושנינו צחקנו ודנה שוב חיבקה אותי והבטיחה לי שנדבר מחר בבוקר.

ירדתי למטה ונכנסתי למכוניתי. התנעתי ויצאתי מהחנייה. פתאום שמעתי בום. כל הזכוכית של החלון הימני מפוצצת לתוך האוטו. אני מושך שוב הנד-ברקס.
5 מטר לפני זרוקים אופניים. לידם על הריצפה שוכב נער בלונדיני. אני יוצא מהאוטו. הוא קם ומתחיל לדבר. אני שואל אותו אם הוא בסדר. הוא מבוהל. מלא דם. מהזכוכיות של אוטו האלים שלי. הוא מדבר שטויות. אף משפט שהוא אומר, והרוב ברוסית, לא קשור לכלום.

אני מכניס את האופניים המרוסקות שלו לתא המטען שלי ואותו למושב שליידי ונוסע לבית חולים. בשניה שהוא מתיישב בכסא לידי הראש שלו צונח על החזה שלו. יופי. אני קורה לו. הוא מתעורר ומתחיל לצחוק. אני שואל אותו אם הוא בסדר והוא עונה לי שואדים לא מטפל בארנבים שלו יותר.

אני מגיע לש.ג של הבית-חולים. השומר לא מוכן לתת לי להכניס את האוטו למיון. אני צועק עליו. אדיוט שכמוהו, למה הוא מקשה את החיים? הוא לוקח את הת.ז. שלי ונותן לי להכנס למיון להוריד את הרוכב אופניים בתנאי שאח"כ אני יוצא ומחנה בחוץ.

אני מוריד אותו ויוצא להחנות. אני עובר פעם שניה על יד הש.ג. הקשיש שרוטן לעברי 'נו הצעירים של היום, כולכם נוסעים כמו משוגעים, נו תראה איך כמעט והרגת את הילד המסכן'.

אני מתקשר למשרד ומשאיר הודעה שאני לא אוכל מחר בבוקר להגיע לפגישה בנטויז'ן כי אני צריך לסדר את הזגוגית באוטו. אבל זה לא הקול שלי שמדבר למשיבון של נורית, הקול שלי הרי סמכותי, עמוק, אצילי, מרשים, ומאיפה לעזאזל נדחף לפה הקול המבוהל הזה, מאיפה הדיבור ההיסטרי, הנבוך...

אני נכנס למיון. האחות התורנית אומרת לי שהבחור שפגעתי בו בסדר. הוא צריך להשאר למספר בדיקות אבל הוא בסדר. ואני מרגיש משהו מוזר ורטוב מתהווה לי בקצה של העין. כנראה נכנס לי יתוש או משהו.

אני שואל את הבחור מה שלומו. הוא דואג בעיקר לאופניים ואני מבטיח לתקן לו אותם. הוא רושם על מפית מלוכלכת את מספר הטלפון שלי וכותב באנגלית 'ארטיום' ואני נותן לו כרטיס ביקור מוזהב עם הפרטים שלי.

בהליכה שפופה אני פונה לכיוון מכוניתי. האחות צועקת אחרי 'מה עם פרטים להשאיר אדוני, מה אתה מטומטם? אתה רוצה שנרשום תאונת פגע וברח?' אני משאיר את כל הפרטים שלי ונוסע הביתה.

אני נכנס הביתה. אף הודעה לא חיכתה לי במשיבון. אני מסתכל בראי ורואה בחור מוזנח שלא התגלח כמה ימים. אני מתקלח ומרחם על המים שצריכים לעבוד בשעה כזאת.
למחרת בערב שיחקתי עם יוני סקוואש והוא קרע לי את הצורה.

האמת? כשעשיתי את אילן היוחסין בכיתה ד', נו אתם יודעים... העץ הזה שבו אני צריך לבדוק מה עשתה סבתא של סבתא של סבתא שלי, אז קצת התעצלתי, הגעתי איזה שלושה דורות אחורה, בטח לא עד תחילת המיתולוגיה, ככה שברמת העקרון ולמען הגילוי הנאות אני חייב להודות שאני לא בטוח במאה אחוז שדם של אפולו או של זאוס זורם בעורקי, אבל כל מי שמכיר אותי או לפחות ראה אותי פעם אחת תמיד אמר עלי שאני פשוט אל יווני ואם כולם אומרים כנראה שזה נכון, לא?
אז אני לא רוצה להתחיל להכנס פה להסברים למה אני אל יווני. בטח שלא בקטע של מראה חיצוני. קודם כל בכלל שמביך אותי לדבר על המראה החיצוני שלי, וחוץ מזה זה גם לא ממש חשוב, אבל בואו נאמר, ואני בקטע של אנדרסטייטמנט, שאם תבנו דמות דמיונית שכוללת את הגוף של אדוארד נורטון, העיניים של בראד פיט, הפרצוף של דודי בלסר, הפאסון של רוברט דה-נירו, השארם של יאיר לפיד וסקסאפיל של ג'וני דפ, ותעמידו אותה מולי היא תראה לידי מושכת ומרשימה בערך כמו יאסר עראפת...

אבל אני לא רוצה להכנס לקטע הזה של מראה חיצוני. וגם לדבר על הקטע של האינטילגנציה האמת זה לא ממש נעים לי. אני רק אספר שפעם כשפנה אלי האמרגן של אלוף רוסיה בשח-מט וביקש לארגן משחק ראווה מולי, הסכמתי בתנאי שהוא מביא גם את אלוף צ'כיה ואלוף סין והם יושבים מולי כל אחד עם לוח שחמט נפרד ואני משחק עם שלושתם באותו זמן, וזה כדי שיהיה לי לפחות איזשהו אתגר אינטלקטואלי מינימלי. בסוף כל התחרות הזאת בוטלה כי האלוף הרוסי, ייבגני משהו, פשוט השתפן...

אבל גם אינטיליגנציה זה לא ממש חשוב. מה שחשוב זה האופי. תשאלו את כל מי שניצחתי אותו בדמקה, פינג-פונג, הורדות ידיים, טריוויה, כדורעף חופים, ארץ עיר, איזה מנצח אדיב ונדיב אני. אני זה שתמיד קונה בירה לזה שאני מביס אותו, ואני מנצח עם כל-כך הרבה חן שהוא אפילו לא מרגיש מבואס מזה שהוא הפסיד.
ואיך אפשר להיות מבואס כשאתם מפסידים לאל יווני?...

הבוקר התעוררתי בסביבות 09:30. תכננתי ללכת להתאמן בחדר כושר. מבט אחד בראי הראה לי שזה מיותר. כשפרופורציות מושלמות עדיף לא לגעת בהן.

בסלולרי כבר היו לי כמה שיחות שלא נענו. נועה. דנה. מיטל. יעל. שירה. אין טעם לחזור אליהן, הן הרי יתקשרו שוב בשעה הקרובה. בזמן שאני מותח את 184 סנטימטרי הבנויים בפרופורציות מושלמות לעבר המקלחת אכן נועה התקשרה שוב. בגלל שהרגשתי נדיב באותו יום החלטתי לענות לה. היא רצתה להפגש. אמרתי לה שאני אפילו לא הספקתי עוד להתלבש והיא אמרה שזה בסדר ולא אכפת לה להפגש איתי ככה.
זייפתי צחקוק נבוך. האמת היא שלא באמת הייתי נבוך. אני רגיל להצעות האלו, אבל נועה אוהבת שאני מצחקק לה ציחקוקים נבוכים וכמו שאמרתי, התעוררתי במצברוח נדיב בבוקר הזה...

אחרי מקלחת קצרה, שבמהלכה לא יכולתי שלא לקנא בזרם המים על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו לשטוף את גוף האל היווני שלי, הזלפתי על עצמי מעט אפטר-שייב. לא, לא התגלחתי לפני. מה הקשר בכלל? זיפים פשוט מתאימים לי. הם מבליטים את הגבריות החייתית שלי. האמת, אם להיות כנים, גם המראה המגולח הולם אותי מאד, או כמו ששירי אמרה פעם 'כשאתה מגולח, אתה פשוט נראה שמיימי' ושירי, תאמינו לי, יודעת מה היא מדברת.

אחרי המקלחת והאפטרשייב נותרה, כבכל בוקר, הדילמה הקשה של מה ללבוש. וזה לא שאין לי מה ללבוש. יש לי. הבעיה היא שפשוט כל דבר שאני לובש פשוט נראה עלי כל-כך טוב... אז מה עושים? החולצה הסגולה פשוט מבליטה לי את העיניים... גם הכחולה. אבל הלבנה מחדדת כל-כך את קימורי הכתפיים המושלמים שלי. בחרתי רנדמלית במכנסיים שחורים וחולצה אפורה. הבטתי בראי. אל יווני. ללא ספק.

הטלפון מצלצל את הרינגטון של כריסטופר ריד שהופך לסופרמן. זאת דנה. היא מזכירה לי שהיום יש לה יומולדת ושבטח יקפצו אליה מלא חברים. היא תשמח אם אני אבוא. אני לא צריך להביא מתנה, היא אומרת, כי המתנה הכי טובה תהיה אם אני פשוט אביא את עצמי. אל יווני או לא אל יווני?

יוני מתקשר. הוא רוצה לשחק סקווש. בפעם האחרונה ששיחקנו, והאמת היא שזו היתה הפעם הראשונה ששיחקתי סקוואש, התעקשתי לשחק ביד שמאל, כדי שיהיה לי יותר קשה לנצח, זה כמובן לא עזר. אבל אח"כ שכנעתי אותו שבטח פשוט תפסתי יום מעולה ושזה רק מזל של מתחילים ושאני אשמח לגומלין שבטח יוכיח שהוא הרבה יותר טוב ממני...

אני מחליט, באופן ספונטני, לקפוץ לעבודה. גם אלים יווניים עובדים לפעמים. אני יורד למכונית האלים שלי. מנופף בידידות לגברת קונצמן מהקומה הראשונה.
היא ממלמלת לעברי 'איזה בחור צעיר ונחמד אתה, למה שלא תכיר את הנכדה הנחמדה שלי שירה?' אני מחייך אליה חיוך נדיב של מנצחים ונכנס למכוניתי

כשמקסים עבדייב הגיע ליחידה שלנו, אי שם לפני 9 שנים, הייתי שלושה חודשים לפני שחרור.
מקסים עבדייב היה בחור מוזר. הוא היה גבוה מאד, שחור מאד, רזה מאד, גמלוני מאד.
הוא הצטיין בריצות אלפיים, בלצייר קריקטורות ובלעשות חיקויים של אילן המג"ד ושל בן-מוחא הרס"ר. הוא עשה אותם מעולה, ואפילו בלי המבטא הרוסי המעצבן שלו.

רוב החבר'ה לא ממש אהבו אותו. אולי בגלל שכבר ביום חמישי הראשון שלו אצלנו כשכולם ראו במועדון את המשחק של מכבי הוא התעקש לעודד בקולניות את צסקא, אולי בגלל משחקי הלשון שהוא כל הזמן ניסה להמציא בכח בעברית קלוקלת ובמבטא מוזר, ואולי בגלל שכמו כל שאר הרוסים הוא הוציא פטור מתורנות מטבח על אצבע חודרנית.

גם הרוסים משום מה לא ממש אהבו אותו. הוא לא הלך עם גורמטים ולא אמר בלאד בסוף כל משפט.

כשמקסים הגיע בן-מוחא הרס"ר שם אותו איתנו בחדר. אנחנו, דוידוב ואני, כמובן ממש התנגדנו. אנחנו הרי פזמניקים ומשתחררים עוד חודשיים. אמנם מאז שגולן הארס מהחימוש השתחרר אז היינו רק שניים בחדר אבל התרגלנו לזה. על הארונית של גולן דיגמנו את הטוסטר והקומקום של דוידוב ומעל המיטה הריקה הבאנו אותה במלא תמונות של קלודיה שיפר.

אז בהתחלה ממש השתדלנו להיות לא נחמדים למקסים. בקטנה. זה לא כמו בסרטים שרואים שמתעללים בחייל צעיר. ממש לא. לא חירבנו לו לתוך הקיטבג או הדבקנו לו דבק מגע לסדינים או משהו כזה, סתם התעלמנו ממנו.

אחרי כמה ימים התרגלנו אליו ואחרי עוד כמה ימים התחלנו לחבב אותו ואפילו להסתובב איתו ביחד. בסוף אפילו נתנו לו להשמיע לפעמים בטייפ-רקורדר הישן שגולן הארס גנב פעם מהנשקיה קסטות של פופ רוסי מעצבן.

ואחרי שכבר חיבבנו אותו ואפילו היינו יושבים יחד על טוסטים של גבנ"צ וטונה שהיינו עושים בטוסטר של דוידוף אז מקסים הבנזונה הזה הוציא פטורים משינה סמוך לתחמושת נפיצה ואני הייתי צריך להשאר שבת במקומו בנשקיה ושוב שנאתי אותו.

הוא הסביר לי שזה לא אישי והוא באמת מפחד מתחמושת נפיצה אבל אני כבר לא האמנתי לו.

היה למקסים עבדייב עוד מנהג מוזר. הוא היה אוהב להכנס למשרד של המודיעין, להרים את כיסויי הבד השחורים ולבחון בעניין את מפות האורטופוטו של רמת הגולן ואת התרשימים של כל מיני תותחים עתיקים של צהל שבחיים לא יפגעו כבר בשום ערבי.

שגב ירדן, הקמ"ן, בהתחלה מאד חיבב את העניין. אחרי הכל הוא סיים בהצטיינות קורס קמ"נים וסוף סוף הוא יכול להרשים מישהו בידע הרב שהוא צבר בשיעורי תודעת אוייב בהשלמה החילית בגלילות.

אח"כ שגב ירדן הפסיק לחבב את העניין. זה קרה אחרי שמקסים נכנס למשרד שלו, הביט בתמונה של חברה של שגב ירדן, שירי, שהיתה פקמצית בתל נוף ושאל את שגב 'תגיד שגב, מי זו המכוערת הזו, אל תגיד שזו חברה שלך?..'
ואז לשגב נכנס מין רעיון לראש שבעצם מקסים עבדייב הוא מרגל.

למחרת שגב התקשר לבטחון שדה של האוגדה. הם שיבחו את שגב על ערנותו והבטיחו לטפל בעניין.

שבועיים אחרי זה מקסים עבדייב קיבל זימון לתחקיר בטחוני בקריה. האמת היא שהוא ממש שמח. התחקיר היה ליום רביעי בשתיים בצהריים. מה שאומר שאין סיכוי שהוא יוכל לחזור באותו יום לרמת הגולן. וכמובן שהוא הוציא גימל וסידר לעצמו רבעוש...

מקסים הגיע ביום ראשון שמח וטוב לב. שגב ירדן שאל אותו בתמימות איך היה בתחקיר ומקסים ענה לו שיש לו דוד שהוא קצין בשלישות ויכול לסדר לו לשרת שם אבל הוא לא רוצה כי כולן שם או רוסיות או שמנות או גם וגם...

סג"מ שגב ירדן התקשר לבטחון שדה. קצין צעיר ענה לו שבהחלט יכול להיות שמקסים הוא מרגל. הם לא יכולים להוכיח שכן אבל גם לא יכולים להוכיח שלא.
שגב היה נרגש. לא בכל יום תופסים מרגל אתם יודעים. הוא שאל את הקצין מה יהיה עכשיו והקצין אמר לא שלא יהיה כלום כי לצבא אין יכולת ותקציב להתעסק עם כל עולה מרוסיה שנמצא ביחידה בסיווג בינוני ואולי מעביר או לא מעביר פריט מידע זה או אחר למישהו אבל שכל הכבוד לשגב על העירנות שלו.

שבוע לפני שהשתחררתי היתה תחרות ספורט גדולה באוגדה. דנה, המד"סית של היחידה התקשרה אלי הביתה. הייתי בחופשת שחרור וכל מה שהטריד אותי זה למצוא באיסת"א דיל טוב לסנטוריני ובכלל יום הספורט של האוגדה הטריד אותי בערך כמו שמטרידים אותי חיי המין של חרגולים במלזיה. במחשבה שניה חיי המין של חרגלולים במלזיה מטרידים אותי הרבה יותר.

אבל דנה מתוקה. המגד הבטיח לה רבעוש אם היחידה שלנו תביא הכי הרבה מדליות. בקיצור דנה מתקשרת אלי ומבקשת שאני אבוא לשחות במירוץ שליחים...
'נו תבוא... בשבילי... תהיה מתוק.. מה איכפת לך, זה בקאנטרי קלאב בכפר-סבא, מטר מהבית שלך, אתה בא על אזרחי שוחה קצת וחוזר הביתה...

אז יומיים אחרי, למרות שאני שונא להתחרות, ועוד יותר שונא את היחידה הצבא המדינה והממשלה, עמדתי על שפת הבריכה בקאנטרי קלאב כפר-סבא.

בן מוחא, הרס"ר, עם משקפי שמש, מכנסי ברמודה בצבע בורדו, חולצה תקנית של העם עם הגולן, ודסקית מוסווית על הצואר בא ותפח לי על השכם בחביבות לא אופיינית 'אז מה שטרייכמן, גם בחפש"ש אתה מסתובב לא מגולח?' באמת עולם הפילוסופיה הפסיד כשרון מולד...

אז בן מוחא אסף אותנו לשיחת מוטיווציה ואמר לנו שזה מתחיל בבריכת השחיה ('תמחוק את החיוך שטרייכמן, מה אתה חושב שאתה לא תעשה מילואים שלושים שנה?') ונמשך באיך אנחנו מדייקים עם הנפילה של הפגז כשחי"רניקים מחכים לו בכליון עיניים,ועוד כל מיני שטויות כאלה וסיים בצעקת קרב 'כולם בשביל אחד...' ורק ערוסי שהיה עובד רס"ר ולכן ליקק לו כל הזמן ענה 'ואחד בשביל כולם, בן מוחא...'

שגב, הקמ"ן, שחה ראשון, הוא דוקא היה בסדר. הוא הרי קיבוצניק והם שוחים מגיל צעיר... הוא סיים את המאה מטר שלו במקום השלישי אחרי איזה גדוד שריון ואחרי הגדוד של גבעתי אבל ממש היה קרוב אליהם.

אחריו זינק למים ערוסי, העובד רס"ר. ערוסי היה שחיין טוב וטיפוס מעצבן והתפרסם בזה שהיה לו את הזין הכי גדול ביחידה. למעשה על שמו התחלנו לכנות את איבר מיננו בתואר 'ערוסי'. לדוגמא: שלוף שלוף ת'ערוסי שלך נראה מה יש לך שם...' וכו'.
בכל מקרה ערוסי היה בסדר וסיים את המאה שלו במקום השני, כמה ס"מ אחרי ההוא מגבעתי עם הבגד ים הסגול...

אני קפצתי שלישי. אני דוקא שחיין לא רע בכלל. גם פינג פונג אני משחק בסדר וגם כדורגל, אבל בשחייה תמיד הייתי טוב... קפצתי למים ונחתתי גיליתי הבגד ים כבר לא ממש עלי... ניסיתי למשוך אותו... פאק, תלשתי לחלוטין את הגומי שמהדק. בזוית העין הימנית ראיתי את בן מוחא מסמן לי בתנועה של ארסים עם הגבה משהו כמו 'חכה חכה שתגיע עוד שבוע לעשות טופס טיולים ותצטרך שאני אזכה אותך על כל הציוד צל"מ שאתה חתום עליו ואיבדת..' התחלתי פשוט לצחוק. יד ימין שלי ושתי הרגליים שוחות, יד שמאל מנסה כל תנועה להרים חזרה את הבגד-ים ועין שמאל רואה את כולם עוקפים אותי ופותחים פער, אפילו את הציליגר ההוא מהגדוד של החננות מהנ.מ...

כמובן שסיימתי אחרון. בפער של איזה 10 מטר מהראשון (מי שחלם גבעתי...) האמת על הזין שלי. אני בחפשש, קצת לא נעים לי מדנה אבל היא תתגבר, מה גם שיש לנו סיכוי מעולה במשיכת חבל וכדורעף בנות...

אחרי, בשביל הפרוטוקול, קפץ מקסים עבדייב. תשמעו. חבל שניסים קיוויתי לא היה שם. הבנאדם שחה כמו אלוהים. תנועות אציליות, מדודות, שמתגברות ומתגברות בכלל בלי להתעייף. ההוא מגבעתי אפילו לא שם לב איך מקסים עבדייב עוקף אותו שני מטר לפני הסוף כשבן-מוחא צועק לו מלמעלה 'יופי מקסים.. קדימה מקסים... אידיסודה מקסים...'

בדרכי ללחוץ למקסים את היד דנה ראתה אותי. המממ... מד"סניקיות על אזרחי: חלק עליון של ביקיני ירקרק וג'ינס קצרצר וגזור... ניסיתי לחייך אליה אבל היא רק הפטירה לעברי 'שיואו אתה כזה דפוק' והלכה והדביקה למקסים שתי נשיקות מצלצלות.

השבוע, בין ארוחת ערב סוכות משפחתית לבין היכרות אינטימית עם בקבוק וודקה אבסולוט ראיתי ידיעה בעמוד אחורי של מקומון של נתניה.
'מקסים עבדייב, לשעבר אלוף אוזבקיסטן בשחיה ונציג נבחרת בר"המ לשעבר באליפות אירופה בשחיה טבע אתמול למוות מול חופי חדרה בעת שניסה להציל אישה שנסחפה לים. האישה ניצלה'

נו באמת!!! נראה לכם שיש לי אפילו אחד? כן. שיקרתי בכותרת. או יותר נכון השתמשתי במוניפולציה זולה ומלוכלכת כדי שתקראו אותי...

אז פתרונות פלא כמובן שאין לי, אבל לב שבור יש גם יש. המפץ הגדול, שברו של החלום קרה בערב החג. יום רביעי בערב. וזה יפה. עיתוי מעולה. הזכיר לי קצת את תקופת הפיגועים שבהם החמאס אף פעם לא תיאם איתי מתי נוח לי לעסק שהוא יעשה פיגוע המוני. כאילו מה הקטע איתכם, מחבלים מפגרים, אתם לא מבינים שאני שמאלן? למה להרוס לי את העסק בפיגוע דוקא לפני ארוע גדול שאני מפיק? גם ככה קשה לא?.. אבל אני סוטה מהנושא.

חודש וחצי לפני הכרתי אותה. למטרות עבודה. היא היתה אמורה להשתתף בפרוייקט חשוב מאד שאני עושה. כלל ברזל בחיי המקצועיים הוא לעולם, אבל לעולם, או בעברית NEVER לא להתאהב במישהי שאני מתחיל לעבוד איתה. זה גם לא כל-כך קשה כי אני ברמת העקרון לא מתאהב אף פעם, או לפחות לא בארבע שנים האחרונות.

היא נכנסה אלי הביתה לפגישת עבודה ראשונה. ישבנו בסלון, כי היינו צריכים לעבור על חומר בדי.וי.די. אחרי שתי דקות היא ישבה בנינוחות על הרצפה, והורידה את הכפכפים שלה. אני רק בהיתי בה בתדהמה. סורק בצמא שלב שלב את אריזת הקנקן המושלמת שלה הישובה על פוף ירוק בסלוני: כפות רגליים, מעליהן ג'ינס, מעל הג'ינס רצועה קטנה של בטן שובבה, מעל זה גופייה אדומה, עצמות בריח, פרצוף שתוכו חיוך, ומתוך החיוך קורן אור.

זה עוד היה השלב שבו הזכרתי לעצמי את החוק... נו החוק ההוא... לגבי המקצועיות... זה הרי עסק שלי ופרוייקט שלי ואני מנהל אותו ומארגן אותו ויוזם אותו. ונכון, יש עוד אנשים בפרוייקט אבל למעשה כל ההצלחה שלו בנוייה עלי ועליה. היא החלון ראווה, הפרונט... אז ישבתי ובהיתי במכלול הזה, כפות רגליים, ג'ינס, בטן, גופיה אדומה, עצמות בריח ראש חיוך אור... ואמרתי לעצמי שאני אהיה מקצועי ועוד חצי שעה היא תלך הביתה ואני אוכל לעשות ביד ולהמשיך הלאה בחיי...

והיא הלכה הביתה ועשיתי ביד אבל האור מהחיוך שלה נשאר. ולמחרת היתה לנו פגישת עבודה עם כולם. וכשאוהד שאל אותי איפה אני מחביא את התה פסיפלורה אז היא קפצה ומצאה לו תוך שניה. אצלי בבית. שאפילו אני לא מוצא בו כלום. ואז כבר הייתי מאוהב בה.

ערב חג זה עיתוי מחורבן ללב שבור. אני יושב באוטו שלי, ומחפש באטרף חברים להתקשר אליהם ולקבל קצת אמפטיה. צביקה הוא האופציה הראשונה כמובן. היתרון: הוא גם חבר טוב, וגם עובד איתי בפרוייקט. לא צריך להסביר לו את הפרטים. החסרון: ערב חג, 22:30 בערב. הבנאדם ודאי מזיין, ואם לא אז לפחות עושה משהו שקשור לחיים אמיתיים. הסלולרי שלו כמובן מכובה. אני מנסה שוב. זה כמובן פאטתי. מן הסתם גם בנסיון השני שהיה עשרים שניות אחרי הראשון הטלפון שלו עדיין היה מכובה.

אני מתקשר לאחותי הקטנה. אין כמו לשמוע ניחומים ממישהי שהיא גם אחותי וגם כוסית מוניפולטיבית בעצמה... גם הטלפון שלה סגור. יופי עידו. אני אומר לעצמי. היא בדרום אמריקה עכשיו. הזונה הקטנה. מצאה לה זמן לנסוע, כשאח שלה עם לב שבור.

משהו כמו שבוע אחרי שהכרתי אותה התחלנו לצאת.
לא דייטים 'רשמיים'. לא כאלו שבהם אני מתקשר אליה מכחכח בגרוני ושואל האם היא רוצה לצאת הערב. ממש לא. אבל יצאנו לא מעט. דרינקים של אחרי פגישות עבודה שהפכו לשיחות נפש עד הבוקר... ואח"כ התחילו הנגיעות, והליטופים, ואח"כ היא נשארה אצלי כל הלילה ועשינו אחד לשני מסא'זים, וכבר היינו מדברים פעמיים ביום בטלפון כמעט כל יום...

אחרי שאחותי גם לא ענתה, צלצלתי לה'. יתרונות: חברה טובה מאד, הבנאדם הכי מקסים וקשוב בעולם, ואה כן... היא גם היתה בת זוגתי שתחיה למשך שלוש שנים... חסרונות: גם היא, כמה פאטתי, בסוף נופפה לי לשלום. יש משהו עלוב למדי בלשוחח עם האקסית על הנוכחית שהחליטה לשבור את ליבי.
הטלפון של ה' דוקא פתוח. והיא גם עונה. וזה נחמד כי ה' היא מלכת המסננות בד"כ. ה' כמובן עסוקה. ערב חג, היא אצל ההורים במושב, הזדמנות לשבת עם החברות מהילדות שהיא לא ראתה מאז ליל סדר... כי גם הן באו לארוחת חג אצל ההורים. היא מבטיחה להתקשר כשהחברות ילכו. 'תבטיח לי שלא תקפוץ בינתיים מאף מגדל עזריאלי' היא מנסה לקחת בקלילות את המשבר שלי.

טוב נו. הבת זונה לא תיאמה איתי מתי נוח לי שהוא תשבור לי את הלב..

אז אחרי שהתחלנו לצאת, או כאילו לצאת, ולדבר המון, ולגעת, הגיע תור השיחות של 'זה עוד מוקדם לי מידי' או 'אני מבולבלת' או 'אני אחרי קשר מאד מאד ארוך'. בשלושים שנותי בעולם זה, כמובן למדתי לפרש את האמת מאחורי המשפטים האלו. איכשהו במקרה היה לי מאד נחמד לפרש את המשפטים האלו פשוטו כמשמעו. הרי היא באמת נפרדה ממישהו רק לפני חודשיים, הרי היא באמת כמעט והתחתנה איתו, הרי היא באמת היתה איתו 6 שנים, אז אולי היא באמת מבולבלת? אולי כל מה שאני צריך זה לתת לה זמן? להיות שם בשבילה? לתת כתף? פשוט להיות חבר?

הזמן שלי לבד איתה היה יותר ויותר מקסים אינטימי ומדהים. אני הייתי מאוהב בה. בטירוף. הערצתי אותה. סגדתי לה. התאהבתי בלשמוע אותה סתם מקשקשת על הפקק תנועה שהיא תקועה בו...
ואני, שאני מטומטם בכל-כך הרבה דברים, הרי דוקא באינטואיציה הייתי די חזק... והאינטואיציה אמרה לי שזה אמיתי, ושזה גם ממנה, אני יצאתי והכרתי כל-כך הרבה מאז ה. ואף אחת לא עשתה לי את זה בצורה כזאת.

והקטע הכי מדהים שהיא אפילו לא היתה הטיפוס שלי. או לפחות מה שחשבתי שהוא הטיפוס שלי. אני כמובן לא מדבר ויזואלית. ויזואלית היא היתה פשוט אלה מדהימה. אני מדבר על זה שתמיד היה לי ברור שאני אוכל להתאהב רק במישהי חכמה ממני.. עמוקה ממני, מורכבת כמוני... והנה אני מאוהב לחלוטין במישהי שהיא לא... מישהי שכנראה שלא אוכל להתפלסף איתה שעות על נטשה אבל מישהי שהחום שלה, הפשטות שלה, טוב הלב שלה, התמימות, הכנות, האור שקורן ממנה ממכר אותי לחלוטין ואין לי שום דבר לעשות...

ערב חג. לב שבור. האחות בדרום אמריקה. צביקה מזיין. ה' עם החברות שלה. עיתוי מחורבן ללב שבור.
אני מתחיל לשקול בכובד ראש את מעגל החברים השני. אלו מהתיכון. הבעיה שכולם נשואים. לא כיף להתקשר עם לב שבור למישהו שהמושג הזה מתקשר אליו לימי התיכון.
PLAN B: עידו מחנה את רכבו מול פיצוצייה. זה מה שטוב בכפר סבא. הרבה פיצוציות שמבינות שלפעמים בחורות שוברות את ליבם שם בחורים דוקא בערב חג, ושהחבריםשל הבחור שמים עליו זין. אין בעיה. בקבוק הויסקי מעולם לא אכזבני.
בתדהמה אני בוחן את מחירו של בקבוק שיבס רגאל בפיצוציה. פאק. למה אף אחד לא מבין שעכשיו ספטמבר וזה חודש מחורבן מבחינת העסק שלי? אז מה עושים?
המגניב עם השיער המחומצן שמוכר בפיצוציה מבין לליבי. 'אח שלי גיבור' הוא מתפייט 'אם בראש שלך קח בקבוק וודקה אבסולוט, הרבה יותר זול ודופק לך את הראש משהו בנזונה..'
האח הגיבור של המחומצן, כלומר אני, מדחיק את ההשתכרות הגרועה האחרונה שהיתה לו מוודקה, אי שם במסיבת פורים במושב של האקסית לפני 4 שנים, מאז אני שותה ויסקי, משלם, לוקח גם בקבוק אחד של טוברוק ונוסע לצלול לתוך מעמקים עלובים של אלכוהול ורחמים עצמיים..

ככל שעבר הזמן אהבתי אותה יותר. רציתי אותה יותר. היה לנו יותר כיף ומקסים ואינטימי ביחד, ומצד שני פגישות העבודה עם כל הצוות היו יותר ויותר מוזרות. הזויות. אנחנו נמצאים בתחום שבו תמיד יש לחץ של זמן, והעבודה היא תמיד באוירה שיש דד ליין והרבה להספיק עד אז. הם כולם חברים שלי אבל אני לא בנאדם קל איתם במה שקשור לעבודה.

אני מעיר לא מעט, ומתקן, ולפעמים מתעצבן... ולה, שהיא הכי חדשה, הייתי צריך להעיר הכי הרבה... היא גם מאחרת כרונית. כל מי שעובד איתי יודע שרצוי מאד מאד מאד לא לאחר כי זה פשוט מוציא אותי מדעתי. והיא היתה מאחרת. פעם אחר פעם אחר פעם. ואיך אני יכול לכעוס עליה? להעיר לה. להזוף בה? הרי כל מה שאני רוצה זה לחבק אותה ולנשק אותה... ואנחנו צוות של 8 אנשים כולל אותי ואותה. כולם, חוץ ממנה, עובדים איתי כבר המון זמן על הפרוייקט הזה ועל פרוייקטים אחרים... וכולם מרגישים שמשהו מאד לא בריא קורה בפגישות האלו...

עם בקבוק וודקה לימיני ובקבוק טובורג לשמאלי שמתי פעמי לביתי.
הנה טיפ למי שרוצה להשתכר חזק ומהר: ערבבו אלכוהול . רצוי שני סוגים עם אחוז אלכוהול שונה: למשל וודקה ובירה.
טיפ שני: עשו זאת על בטן ריקה.
טיפ שלישי, לפסיכופטים במיוחד: עשנו ג'וינט לפני זה.

בדרך, במר יאושי ובצורך הנואש שלי לדבר עם מישהו, הספקתי להתקשר לשגיא. חבר טוב. לא נשוי. חברים שלו אצלו. רואים בדי.וי.די את התפוז המכני. אני מתנצל על ההפרעה ומאחל להם צפייה מהנה. לפני שאני מוריד את השפורפרת הוא צוהל לעברי משהו בסגנון 'תגיד מה עם ההיא, המתוקה הזו שעובדת איתך ואתה מת לזיין אותה...' אני ממלמל שזה כבר לא ממש רלוונטי. 'לא נורא אח שלי, יש הרבה דגים בים... תשמע אבויה אנחנו פה באמצע.. יש מצב אחרי זה לאיזה דרינק? כן? טוב דבר איתי פשוט לוחצים עלי לחזור לסרט...'

אני נפרד משגיא ומנסה את שי. לא זמין. כלב שכמוהו. אבל כשהוא נפרד מהכונפה המגעילה שלו ששלא הייתי נוגע בה עם פנצטה ובנוסף לכל הזדיינה על כל העולם חוץ מאשר איתו אני לא כיביתי את הסלולרי... טוב נו ערב חג, אני מזכיר לעצמי, לאנשים יש חיים, לא הכל רוקד לפי תזמוני הלב השבור שלי...

כן. מודה. אני בחור, וטסטוסטרון מלוא החופן זורם בדמי. ומהר מאד איבדתי סבלנות. הרגשתי כאילו אני חייב להשקיט את עצמי ולנופף מהחלון בסדין מוכתם... והיא? ממשיכה בשלה. שיחות טלפון, נגיעות, מיליוני אס.אמ.אס.

שתוי לחלוטין ועם לב שבור, עשיתי עוד שני נסיונות פאטתיים לחלוטין. בשביל מה לעזאזאל יש ידידות? ובכלל הרי בנות הרבה יותר חכמות ואינטואטיוביות מבנים. ומה אני כבר צריך? קצת סימפטיה?
א"ק עם 39 חום. זה כמובן לא אשמתה, ואפילו לא קשור לערב החג. אני מאחל לה החלמה מהירה ומתקשר לפ"ק שלומדת לפסיכומטרי ואין לה זמן לדבר איתי וגם זה כמובן לא באשמתה ולא קשור לחג.

שלוש שעות לפני עוד ישבתי חייכן ואופטימי בארוחת ערב חג משפחתית. להתקשר אליה או לא להתקשר אליה? בסוף כמובן בחרתי באופציה הקלה. SMS.
כן אני יודע שזה פאטתי. לא מזמינים בחורה לדייט ב-SMS אבל זה נראה לי פחות מחייב, יותר קליל... והיא הרי צריכה בחור קליל ומגניב לא איש כבר ורציני כמוני, אז יאללה, SMS

הלכתי על האופציה ההומוריסטית: 'שכרתי שני רוסים שיבואו איתנו הערב לשמור שלא תעשי שום דבר שיביך אותי...'
אחרי 20 דקות התגובה 'תמסור לליאוניד שאני מצטערת אבל לא יכולה היום...'
'ליאוניד שואל אם לא יכולה היום או לא יכולה בכלל...'
'אני לא יודעת מה לענות...'
'אולי את האמת?..'

אני סופר לאט עד עשר. היא מתקשרת. היא מקסימה בשיחה הזו. כרגיל. אבל בשיטתיות ואסרטיביות שלא אופיינית לה היא מסתובבת אצלי בתוך חדר עמוק בפנים ובחדר הזה המון המון חלונות פתוחים והיא סוגרת את כולם. אחד אחרי השני: לא, זה לא עניין של עיתוי, לא זה לא קשור לזה שהיא מבולבלת, זה פשוט לא מרגיש לה נכון. לא זה לא ישתנה. לא אין טעם שאני אחכה שהיא תהיה פחות מבולבלת, לא אין לה מה להכיר אותי יותר טוב היא כבר מכירה אותי מצויין, ואני מקסים וחמוד ומדהים ומוכשר אבל זה פשוט לא מרגיש לה נכון. לא, מעולם, אף לא לשניה היא הרגישה שיש לזה איזשהו פוטנציאל. כל מה שאני חשבתי שהיא מרגישה היה בדמיוני ההוזה בלבד, כן בוודאי שיש ביננו כימיה חזקה מאד מעבר לעבודה, לא זה בכלל לא משנה, לא אין סיכוי שגם אם נתחיל בתור ידידים זה ישתנה עם הזמן, לא אין שום טעם שתחשוב בכלל אפילו על לנסות שוב פעם אתה רק תפגע שוב...

ואחרי שהיא סגרה בדרכה המקסימה את החלון האחרון היא שוב סיפרה לי על כל מיני דברים שקרו לה באותו יום ועל הפקקים בדרך לארוחה המשפחתית...

אז שתיתי ושתיתי ונזכרתי באבא שלי שאמר לי כשהייתי קטן שכשרוצים משהו מאד מאד מאד אז פשוט הולכים ומשיגים אותו... ורציתי להתקשר לאבא שלי ולהגיד לא שהוא אמר שטות כי מתברר שגם אם רוצים מישהו מאד מאד מאד אז אי אפשר להכריח אותו לרצות אותנו בחזרה, אבל לא התקשרתי אליו כי כבר היה מאוחר והוא כבר בטח נוחר במיטה שלו ומחר בבוקר הם צריכים לקום מוקדם כדי לשחק ברידג' עם הפרידמנים וממילא הוא לא ממש יבין מה אני רוצה ממנו...

ושאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה איתה עכשיו, בדיוק כשהשבוע הקרוב זה השבוע הקריטי של הפרוייקט ואני צריך להיות איתה כל יום, ומה עושים אח"כ? ומה עושים עם פרוייקטים אחרים שהיא כל-כך מתאימה לי בלי קשר לזה שאני מאוהב בה? מתאימה לי כי היא כל-כך טובה במה שהיא עושה ויש ביננו כימיה מקצועית מדהימה?..

כשכבר הייתי שתוי לחלוטין צביקה התקשר. לא. הוא לא ראה מיסקול כי הטלפון שלו היה סגור וגם לא השארתי לו הודעה. הוא סתם התקשר לשאול מה נשמע. ואחר כך, באחת וחצי לפנות בוקר גם ה' האקסית התקשרה, וכשדיברתי איתה, שתוי, פאטתי, עלוב, פשוט בכיתי. כי ה' היא הבנאדם היחידי בעולם שאני יכול לבכות לידו, ולא בכיתי המון המון זמן... מאז שפגעתי עם הרכב ברוכב אופניים הרוסי ההוא ואפילו שלא ממש קרה לא כלום חוץ מהלם וסריטות וזה בכלל היה באשמתו אני הייתי אחרי זה פשוט בהלם ורק כשדיברתי עם ה' וסיפרתי לה נשברתי... טוב אני שוב סוטה מהנושא.

מסקנות:
1. אני ושמעון פרס חייבים להקים מפלגת לוזרים.
2. אגו זה דבר רגיש. בנות. תזהרו עליו קצת. הוא לא
משתקם כל-כך בקלות.
3. הויסקי הוא ידידו הטוב של האדם.

אבא יקר - הגיע הזמן שתפסיק לנסות להתחרות בי מי יכול לשתות יותר אלכוהול. אני מנצח אותך כבר 5 שנים ברציפות, ואתה, בוא נאמר בעדינות, לא נהיה צעיר יותר. מה אתה רוצה? שאני אתן לך לנצח בכוונה?...

אמא יקרה - גדול עלי משפטים בסגנון 'טוב שבאת, הכנתי כבד קצוץ במיוחד בשבילך, כי רק אתה אוכל את זה אצלי'. כבד עלי, מלחיץ אותי, ובעיקר גדול עלי כמות שיכולה למלא ג'אקוזי של קיסרים רומיים.

דוד אריה יקר - בושם זה לא במקום להתקלח לפני. זה בנוסף. וחוץ מזה יש דבר שנקרא קיסמים. תנסה את זה ותחסוך לכולנו את התנועה עם האצבע בתוך הפה, או גרוע יותר, עם המזלג.

דודה בתיה יקרה - סלט המיונז נשאר כל הערב מיותם על השולחן, כי הוא פשוט דוחה. ממש לא 'בגלל שהיו מיליון סלטים על השולחן'

חזי גיסי הארס - שים לב. לא רק ערבים מבינים כוח. גם יהודים. גם צרפתים. גם בושמנים. כוח היא השפה הראשונה של יחסים בינלאומיים. הערבים פשוט הפנימו את זה מצויין.

דוד אלכס היקר: אנחנו בהחלט שמים לב שאתה מחטט באף, ולא מגרד בו מבחוץ, אבל סבבה. אנחנו משפחה ליברלית.

אחות מתוקה: שימי זין על כל הרמיזות בסגנון 'נו, מתי סוף סוף תסבי נחת להורים שלך ותביאי איזה נכד?..
את לא חייבת דין וחשבון לאף אחד, את כוסית, שנונה ואפילו בורכת באח מדהים כמוני.

ערן בנדוד יקר. אולי לא שמת לב, אבל העלת איזה עשר קילו בשנתיים שלוש האחרונות. מותר לך. אולי כדאי לך לשקול לא לבוא עם טישרט שחורה צמודה של פוקס להאבסה כזאת.

ערן בנדוד יקר פעם שניה. אז מה אם אתה בגילי ומתחתן עוד חודשיים. תמחוק את החיוך הדבילי והמתנשא שלך... אם פקאצה כזאת אני מעדיף להזדיין עם חנאן עשרווי

שירה בת דודה יקרה. נכון. את כוסית. אבל זה בעיקר כי את בת 17. אם תסתכלי על אחיך הדביל ערן, ועל אביך הבהמה, ודאי גם מוחך הלא מאד אנליטי יסיק כי יש לכם בעיית השמנה קלה במשפחה אז מה את אומרת שירה'לה? אולי נאט את הקצב?...

דוד אריה היקר פעם שניה: הרעיון בלספר בדיחה, זאת אומרת אם אתה רוצה שהיא גם תשעשע, זה שהיה תהיה קצרה ועם פואנטה. ק-צ-ר-ה דוד אריה. לא סאגה של עשר דקות שאחרי 5 דקות אתה תמיד נזכר שבעצם לגרוזיני היתה אוניה ואז מתחיל הכל מהתחלה.

סבתא רחל - אף אחד פה לא חרש. הרוב גם לא מבינים רוסית. בטח שלא יידיש.

אמא - מעולם לא הכרתי מישהו שבאמת הוציאו לו את העין עם השפיץ של המטריה.

אמא, אבא, ובת בריתם דודה בתיה. לא, אני בשום אופן לא אשב על יד הפסנתר ואנגן מזמורי ראש השנה. כן אני יודע שעשיתי את זה בפסח האחרון. זו היתה טעות. הייתי הרבה יותר שיכור מאתמול.

סבתא רחל - היום קוראים למערך מפלגת העבודה. אנחנו יודעים שגולדה מאיר היתה מאה אחוז.

גיס חזי יקר - תגיד מה אתה דפוק? עם סבתא שלי אתה מתחיל להתווכח על פוליטיקה? היא עוד מחשבת בלירות. ותפסיק עם המשפט המפגר הזה על זה שנותנים לערבים אצבע הם רוצים את כל היד. די. הבנו.

דוד אריה דודה בתיה - זה שאני בן שלושים לא אומר שהייתם צריכים להפסיק את המנהג המעולה להביא לי מעטפה אם מרשרשין פטורין ממע"מ כל פעם שאתם באים מנס ציונה לחגים...

ולכולכם משפחה אהובה ומופרעת שלי... אוהב אותכם נתראה באחד מי יודע אם אני לא אברח לסיני...