ממתי לעזאזל אני כותב פרוזה?

נו באמת!!! נראה לכם שיש לי אפילו אחד? כן. שיקרתי בכותרת. או יותר נכון השתמשתי במוניפולציה זולה ומלוכלכת כדי שתקראו אותי...

אז פתרונות פלא כמובן שאין לי, אבל לב שבור יש גם יש. המפץ הגדול, שברו של החלום קרה בערב החג. יום רביעי בערב. וזה יפה. עיתוי מעולה. הזכיר לי קצת את תקופת הפיגועים שבהם החמאס אף פעם לא תיאם איתי מתי נוח לי לעסק שהוא יעשה פיגוע המוני. כאילו מה הקטע איתכם, מחבלים מפגרים, אתם לא מבינים שאני שמאלן? למה להרוס לי את העסק בפיגוע דוקא לפני ארוע גדול שאני מפיק? גם ככה קשה לא?.. אבל אני סוטה מהנושא.

חודש וחצי לפני הכרתי אותה. למטרות עבודה. היא היתה אמורה להשתתף בפרוייקט חשוב מאד שאני עושה. כלל ברזל בחיי המקצועיים הוא לעולם, אבל לעולם, או בעברית NEVER לא להתאהב במישהי שאני מתחיל לעבוד איתה. זה גם לא כל-כך קשה כי אני ברמת העקרון לא מתאהב אף פעם, או לפחות לא בארבע שנים האחרונות.

היא נכנסה אלי הביתה לפגישת עבודה ראשונה. ישבנו בסלון, כי היינו צריכים לעבור על חומר בדי.וי.די. אחרי שתי דקות היא ישבה בנינוחות על הרצפה, והורידה את הכפכפים שלה. אני רק בהיתי בה בתדהמה. סורק בצמא שלב שלב את אריזת הקנקן המושלמת שלה הישובה על פוף ירוק בסלוני: כפות רגליים, מעליהן ג'ינס, מעל הג'ינס רצועה קטנה של בטן שובבה, מעל זה גופייה אדומה, עצמות בריח, פרצוף שתוכו חיוך, ומתוך החיוך קורן אור.

זה עוד היה השלב שבו הזכרתי לעצמי את החוק... נו החוק ההוא... לגבי המקצועיות... זה הרי עסק שלי ופרוייקט שלי ואני מנהל אותו ומארגן אותו ויוזם אותו. ונכון, יש עוד אנשים בפרוייקט אבל למעשה כל ההצלחה שלו בנוייה עלי ועליה. היא החלון ראווה, הפרונט... אז ישבתי ובהיתי במכלול הזה, כפות רגליים, ג'ינס, בטן, גופיה אדומה, עצמות בריח ראש חיוך אור... ואמרתי לעצמי שאני אהיה מקצועי ועוד חצי שעה היא תלך הביתה ואני אוכל לעשות ביד ולהמשיך הלאה בחיי...

והיא הלכה הביתה ועשיתי ביד אבל האור מהחיוך שלה נשאר. ולמחרת היתה לנו פגישת עבודה עם כולם. וכשאוהד שאל אותי איפה אני מחביא את התה פסיפלורה אז היא קפצה ומצאה לו תוך שניה. אצלי בבית. שאפילו אני לא מוצא בו כלום. ואז כבר הייתי מאוהב בה.

ערב חג זה עיתוי מחורבן ללב שבור. אני יושב באוטו שלי, ומחפש באטרף חברים להתקשר אליהם ולקבל קצת אמפטיה. צביקה הוא האופציה הראשונה כמובן. היתרון: הוא גם חבר טוב, וגם עובד איתי בפרוייקט. לא צריך להסביר לו את הפרטים. החסרון: ערב חג, 22:30 בערב. הבנאדם ודאי מזיין, ואם לא אז לפחות עושה משהו שקשור לחיים אמיתיים. הסלולרי שלו כמובן מכובה. אני מנסה שוב. זה כמובן פאטתי. מן הסתם גם בנסיון השני שהיה עשרים שניות אחרי הראשון הטלפון שלו עדיין היה מכובה.

אני מתקשר לאחותי הקטנה. אין כמו לשמוע ניחומים ממישהי שהיא גם אחותי וגם כוסית מוניפולטיבית בעצמה... גם הטלפון שלה סגור. יופי עידו. אני אומר לעצמי. היא בדרום אמריקה עכשיו. הזונה הקטנה. מצאה לה זמן לנסוע, כשאח שלה עם לב שבור.

משהו כמו שבוע אחרי שהכרתי אותה התחלנו לצאת.
לא דייטים 'רשמיים'. לא כאלו שבהם אני מתקשר אליה מכחכח בגרוני ושואל האם היא רוצה לצאת הערב. ממש לא. אבל יצאנו לא מעט. דרינקים של אחרי פגישות עבודה שהפכו לשיחות נפש עד הבוקר... ואח"כ התחילו הנגיעות, והליטופים, ואח"כ היא נשארה אצלי כל הלילה ועשינו אחד לשני מסא'זים, וכבר היינו מדברים פעמיים ביום בטלפון כמעט כל יום...

אחרי שאחותי גם לא ענתה, צלצלתי לה'. יתרונות: חברה טובה מאד, הבנאדם הכי מקסים וקשוב בעולם, ואה כן... היא גם היתה בת זוגתי שתחיה למשך שלוש שנים... חסרונות: גם היא, כמה פאטתי, בסוף נופפה לי לשלום. יש משהו עלוב למדי בלשוחח עם האקסית על הנוכחית שהחליטה לשבור את ליבי.
הטלפון של ה' דוקא פתוח. והיא גם עונה. וזה נחמד כי ה' היא מלכת המסננות בד"כ. ה' כמובן עסוקה. ערב חג, היא אצל ההורים במושב, הזדמנות לשבת עם החברות מהילדות שהיא לא ראתה מאז ליל סדר... כי גם הן באו לארוחת חג אצל ההורים. היא מבטיחה להתקשר כשהחברות ילכו. 'תבטיח לי שלא תקפוץ בינתיים מאף מגדל עזריאלי' היא מנסה לקחת בקלילות את המשבר שלי.

טוב נו. הבת זונה לא תיאמה איתי מתי נוח לי שהוא תשבור לי את הלב..

אז אחרי שהתחלנו לצאת, או כאילו לצאת, ולדבר המון, ולגעת, הגיע תור השיחות של 'זה עוד מוקדם לי מידי' או 'אני מבולבלת' או 'אני אחרי קשר מאד מאד ארוך'. בשלושים שנותי בעולם זה, כמובן למדתי לפרש את האמת מאחורי המשפטים האלו. איכשהו במקרה היה לי מאד נחמד לפרש את המשפטים האלו פשוטו כמשמעו. הרי היא באמת נפרדה ממישהו רק לפני חודשיים, הרי היא באמת כמעט והתחתנה איתו, הרי היא באמת היתה איתו 6 שנים, אז אולי היא באמת מבולבלת? אולי כל מה שאני צריך זה לתת לה זמן? להיות שם בשבילה? לתת כתף? פשוט להיות חבר?

הזמן שלי לבד איתה היה יותר ויותר מקסים אינטימי ומדהים. אני הייתי מאוהב בה. בטירוף. הערצתי אותה. סגדתי לה. התאהבתי בלשמוע אותה סתם מקשקשת על הפקק תנועה שהיא תקועה בו...
ואני, שאני מטומטם בכל-כך הרבה דברים, הרי דוקא באינטואיציה הייתי די חזק... והאינטואיציה אמרה לי שזה אמיתי, ושזה גם ממנה, אני יצאתי והכרתי כל-כך הרבה מאז ה. ואף אחת לא עשתה לי את זה בצורה כזאת.

והקטע הכי מדהים שהיא אפילו לא היתה הטיפוס שלי. או לפחות מה שחשבתי שהוא הטיפוס שלי. אני כמובן לא מדבר ויזואלית. ויזואלית היא היתה פשוט אלה מדהימה. אני מדבר על זה שתמיד היה לי ברור שאני אוכל להתאהב רק במישהי חכמה ממני.. עמוקה ממני, מורכבת כמוני... והנה אני מאוהב לחלוטין במישהי שהיא לא... מישהי שכנראה שלא אוכל להתפלסף איתה שעות על נטשה אבל מישהי שהחום שלה, הפשטות שלה, טוב הלב שלה, התמימות, הכנות, האור שקורן ממנה ממכר אותי לחלוטין ואין לי שום דבר לעשות...

ערב חג. לב שבור. האחות בדרום אמריקה. צביקה מזיין. ה' עם החברות שלה. עיתוי מחורבן ללב שבור.
אני מתחיל לשקול בכובד ראש את מעגל החברים השני. אלו מהתיכון. הבעיה שכולם נשואים. לא כיף להתקשר עם לב שבור למישהו שהמושג הזה מתקשר אליו לימי התיכון.
PLAN B: עידו מחנה את רכבו מול פיצוצייה. זה מה שטוב בכפר סבא. הרבה פיצוציות שמבינות שלפעמים בחורות שוברות את ליבם שם בחורים דוקא בערב חג, ושהחבריםשל הבחור שמים עליו זין. אין בעיה. בקבוק הויסקי מעולם לא אכזבני.
בתדהמה אני בוחן את מחירו של בקבוק שיבס רגאל בפיצוציה. פאק. למה אף אחד לא מבין שעכשיו ספטמבר וזה חודש מחורבן מבחינת העסק שלי? אז מה עושים?
המגניב עם השיער המחומצן שמוכר בפיצוציה מבין לליבי. 'אח שלי גיבור' הוא מתפייט 'אם בראש שלך קח בקבוק וודקה אבסולוט, הרבה יותר זול ודופק לך את הראש משהו בנזונה..'
האח הגיבור של המחומצן, כלומר אני, מדחיק את ההשתכרות הגרועה האחרונה שהיתה לו מוודקה, אי שם במסיבת פורים במושב של האקסית לפני 4 שנים, מאז אני שותה ויסקי, משלם, לוקח גם בקבוק אחד של טוברוק ונוסע לצלול לתוך מעמקים עלובים של אלכוהול ורחמים עצמיים..

ככל שעבר הזמן אהבתי אותה יותר. רציתי אותה יותר. היה לנו יותר כיף ומקסים ואינטימי ביחד, ומצד שני פגישות העבודה עם כל הצוות היו יותר ויותר מוזרות. הזויות. אנחנו נמצאים בתחום שבו תמיד יש לחץ של זמן, והעבודה היא תמיד באוירה שיש דד ליין והרבה להספיק עד אז. הם כולם חברים שלי אבל אני לא בנאדם קל איתם במה שקשור לעבודה.

אני מעיר לא מעט, ומתקן, ולפעמים מתעצבן... ולה, שהיא הכי חדשה, הייתי צריך להעיר הכי הרבה... היא גם מאחרת כרונית. כל מי שעובד איתי יודע שרצוי מאד מאד מאד לא לאחר כי זה פשוט מוציא אותי מדעתי. והיא היתה מאחרת. פעם אחר פעם אחר פעם. ואיך אני יכול לכעוס עליה? להעיר לה. להזוף בה? הרי כל מה שאני רוצה זה לחבק אותה ולנשק אותה... ואנחנו צוות של 8 אנשים כולל אותי ואותה. כולם, חוץ ממנה, עובדים איתי כבר המון זמן על הפרוייקט הזה ועל פרוייקטים אחרים... וכולם מרגישים שמשהו מאד לא בריא קורה בפגישות האלו...

עם בקבוק וודקה לימיני ובקבוק טובורג לשמאלי שמתי פעמי לביתי.
הנה טיפ למי שרוצה להשתכר חזק ומהר: ערבבו אלכוהול . רצוי שני סוגים עם אחוז אלכוהול שונה: למשל וודקה ובירה.
טיפ שני: עשו זאת על בטן ריקה.
טיפ שלישי, לפסיכופטים במיוחד: עשנו ג'וינט לפני זה.

בדרך, במר יאושי ובצורך הנואש שלי לדבר עם מישהו, הספקתי להתקשר לשגיא. חבר טוב. לא נשוי. חברים שלו אצלו. רואים בדי.וי.די את התפוז המכני. אני מתנצל על ההפרעה ומאחל להם צפייה מהנה. לפני שאני מוריד את השפורפרת הוא צוהל לעברי משהו בסגנון 'תגיד מה עם ההיא, המתוקה הזו שעובדת איתך ואתה מת לזיין אותה...' אני ממלמל שזה כבר לא ממש רלוונטי. 'לא נורא אח שלי, יש הרבה דגים בים... תשמע אבויה אנחנו פה באמצע.. יש מצב אחרי זה לאיזה דרינק? כן? טוב דבר איתי פשוט לוחצים עלי לחזור לסרט...'

אני נפרד משגיא ומנסה את שי. לא זמין. כלב שכמוהו. אבל כשהוא נפרד מהכונפה המגעילה שלו ששלא הייתי נוגע בה עם פנצטה ובנוסף לכל הזדיינה על כל העולם חוץ מאשר איתו אני לא כיביתי את הסלולרי... טוב נו ערב חג, אני מזכיר לעצמי, לאנשים יש חיים, לא הכל רוקד לפי תזמוני הלב השבור שלי...

כן. מודה. אני בחור, וטסטוסטרון מלוא החופן זורם בדמי. ומהר מאד איבדתי סבלנות. הרגשתי כאילו אני חייב להשקיט את עצמי ולנופף מהחלון בסדין מוכתם... והיא? ממשיכה בשלה. שיחות טלפון, נגיעות, מיליוני אס.אמ.אס.

שתוי לחלוטין ועם לב שבור, עשיתי עוד שני נסיונות פאטתיים לחלוטין. בשביל מה לעזאזאל יש ידידות? ובכלל הרי בנות הרבה יותר חכמות ואינטואטיוביות מבנים. ומה אני כבר צריך? קצת סימפטיה?
א"ק עם 39 חום. זה כמובן לא אשמתה, ואפילו לא קשור לערב החג. אני מאחל לה החלמה מהירה ומתקשר לפ"ק שלומדת לפסיכומטרי ואין לה זמן לדבר איתי וגם זה כמובן לא באשמתה ולא קשור לחג.

שלוש שעות לפני עוד ישבתי חייכן ואופטימי בארוחת ערב חג משפחתית. להתקשר אליה או לא להתקשר אליה? בסוף כמובן בחרתי באופציה הקלה. SMS.
כן אני יודע שזה פאטתי. לא מזמינים בחורה לדייט ב-SMS אבל זה נראה לי פחות מחייב, יותר קליל... והיא הרי צריכה בחור קליל ומגניב לא איש כבר ורציני כמוני, אז יאללה, SMS

הלכתי על האופציה ההומוריסטית: 'שכרתי שני רוסים שיבואו איתנו הערב לשמור שלא תעשי שום דבר שיביך אותי...'
אחרי 20 דקות התגובה 'תמסור לליאוניד שאני מצטערת אבל לא יכולה היום...'
'ליאוניד שואל אם לא יכולה היום או לא יכולה בכלל...'
'אני לא יודעת מה לענות...'
'אולי את האמת?..'

אני סופר לאט עד עשר. היא מתקשרת. היא מקסימה בשיחה הזו. כרגיל. אבל בשיטתיות ואסרטיביות שלא אופיינית לה היא מסתובבת אצלי בתוך חדר עמוק בפנים ובחדר הזה המון המון חלונות פתוחים והיא סוגרת את כולם. אחד אחרי השני: לא, זה לא עניין של עיתוי, לא זה לא קשור לזה שהיא מבולבלת, זה פשוט לא מרגיש לה נכון. לא זה לא ישתנה. לא אין טעם שאני אחכה שהיא תהיה פחות מבולבלת, לא אין לה מה להכיר אותי יותר טוב היא כבר מכירה אותי מצויין, ואני מקסים וחמוד ומדהים ומוכשר אבל זה פשוט לא מרגיש לה נכון. לא, מעולם, אף לא לשניה היא הרגישה שיש לזה איזשהו פוטנציאל. כל מה שאני חשבתי שהיא מרגישה היה בדמיוני ההוזה בלבד, כן בוודאי שיש ביננו כימיה חזקה מאד מעבר לעבודה, לא זה בכלל לא משנה, לא אין סיכוי שגם אם נתחיל בתור ידידים זה ישתנה עם הזמן, לא אין שום טעם שתחשוב בכלל אפילו על לנסות שוב פעם אתה רק תפגע שוב...

ואחרי שהיא סגרה בדרכה המקסימה את החלון האחרון היא שוב סיפרה לי על כל מיני דברים שקרו לה באותו יום ועל הפקקים בדרך לארוחה המשפחתית...

אז שתיתי ושתיתי ונזכרתי באבא שלי שאמר לי כשהייתי קטן שכשרוצים משהו מאד מאד מאד אז פשוט הולכים ומשיגים אותו... ורציתי להתקשר לאבא שלי ולהגיד לא שהוא אמר שטות כי מתברר שגם אם רוצים מישהו מאד מאד מאד אז אי אפשר להכריח אותו לרצות אותנו בחזרה, אבל לא התקשרתי אליו כי כבר היה מאוחר והוא כבר בטח נוחר במיטה שלו ומחר בבוקר הם צריכים לקום מוקדם כדי לשחק ברידג' עם הפרידמנים וממילא הוא לא ממש יבין מה אני רוצה ממנו...

ושאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה איתה עכשיו, בדיוק כשהשבוע הקרוב זה השבוע הקריטי של הפרוייקט ואני צריך להיות איתה כל יום, ומה עושים אח"כ? ומה עושים עם פרוייקטים אחרים שהיא כל-כך מתאימה לי בלי קשר לזה שאני מאוהב בה? מתאימה לי כי היא כל-כך טובה במה שהיא עושה ויש ביננו כימיה מקצועית מדהימה?..

כשכבר הייתי שתוי לחלוטין צביקה התקשר. לא. הוא לא ראה מיסקול כי הטלפון שלו היה סגור וגם לא השארתי לו הודעה. הוא סתם התקשר לשאול מה נשמע. ואחר כך, באחת וחצי לפנות בוקר גם ה' האקסית התקשרה, וכשדיברתי איתה, שתוי, פאטתי, עלוב, פשוט בכיתי. כי ה' היא הבנאדם היחידי בעולם שאני יכול לבכות לידו, ולא בכיתי המון המון זמן... מאז שפגעתי עם הרכב ברוכב אופניים הרוסי ההוא ואפילו שלא ממש קרה לא כלום חוץ מהלם וסריטות וזה בכלל היה באשמתו אני הייתי אחרי זה פשוט בהלם ורק כשדיברתי עם ה' וסיפרתי לה נשברתי... טוב אני שוב סוטה מהנושא.

מסקנות:
1. אני ושמעון פרס חייבים להקים מפלגת לוזרים.
2. אגו זה דבר רגיש. בנות. תזהרו עליו קצת. הוא לא
משתקם כל-כך בקלות.
3. הויסקי הוא ידידו הטוב של האדם.