ממתי לעזאזל אני כותב פרוזה?

אז נכנסתי למכוניתי ונסעתי לעבודה. איך שנכנסתי למסדרון הרגשתי את התכונה באויר. מין אוירה חגיגית שנוצרת כל פעם שאני מתקרב. הנוהל הקבוע. צ'אפחות ידידותיות, חיוכים, כאפות שמחות.
אני עושה לנורית, הפקידה של בנארי, המנכ"ל, את היום, ומרשה לה להכין לי קפה. גוברמן, המנהל צוות שלי, מחייך בהכרת תודה כשהוא רואה אותי. 'טוב שבאת' הוא אומר בהקלה. 'יש פה איזשהי בעיה שאף אחד לא הצליח לפתור, אתה חייב לעזור לי, ישבנו על זה שעות אתמול '. אני טופח בידידותיות על גבו. 'אני בטוח שאם אתם לא הצלחתם גם לי זה יהיה קשה, אבל אני אשמח לנסות ' אני מצטנע.
בזמן שנורית מביאה לי את הקפה, בדיוק כמו שאני אוהב, חזק, מוקצף ועם טיפה קינמון, אני פותר בקלילות את הבעיה שהטרידה את הצוות שלי אתמול, ומתפנה להחמיא לנורית על גזרתה הנאה היום. היא מסמיקה ואני רואה אותה ממהרת לספר לירדנה מהנהלת חשבונות שהחמאתי לה...

נורית חוזרת ואומרת לי שבנארי רוצה לדבר איתי. אני נכנס למשרדו בצעד מחוייך. לא נעים לי כבר לקבל העלאה שלישית במשכורת בתוך חצי שנה, בכל זאת המשק במיתון.

בנארי מחייך אלי. 'הלוואי שהיה לי זמן להתאמן ולשמור על גזרה כמו שלך' הוא אומר. 'הלוואי עלי בעוד עשר שנים להיות במצב שלך' אני עונה לו בשקר גס, אבל הוא מאמין. 'שמע' אומר בנארי. אני צריך מחר שתסע במקום גוברמן לפגישה עם נטוויז'ן, יש לנו קצת בעיה שם, רק אתה תפתור לי אותה. אני מחייך בענוותנות ואומר: 'אני בטוח שגוברמן לא אשם בבעיה אבל אני אעשה כמיטב יכולתי'.

אחרי העבודה שיחקתי סקוואש עם יוני. זה כבר היה משחק סקווש שני שלי ולכן זה היה הרבה יותר קל. בכל אופן, נתתי לו לנצח אותי בשני המשחקים הראשונים...

בערב קפצתי למסיבת יומולדת של דנה. כמובן שהצלתי את הערב שהיה משמים למדי עד שהגעתי. איזה פוץ אחד שחזר בשאלה סיפר את סיפור חייו המשמים, ואף אחד לא הקשיב. אז תפסתי גיטרה והתחלתי לנגן. לא, בחיים שלי לא החזקתי גיטרה ביד, אבל הבטתי בה וזה לא נראה לי מסובך מידי, 5 מיתרים, מרווחים שווים שחוצים כל מיתר, אז התחלתי לנגן את 'הילד בן שלושים' של אהוד בנאי, אפילו שדנה היא ילדה ולא ילד והיא גם רק בת 27, ומהר מאד, כולם היו סביב ופשוט שרנו שירים, והאדיוט הזה שחזר בשאלה המשיך לדבר לעצמו...

מורן, החברה הג'ינג'ית של דנה ישבה לידי וכל הזמן הצמידה את הירך שלה לשלי ואני חייכתי אליה בביישנות חביבה כזאת...

אחרי שהרגשתי שעשיתי את שלי והרמתי את הרמה של הערב ואני יכול להמשיך הלאה נפרדתי מדנה. היא חיבקה אותי ואמרה לי כמה שהיא שמחה שבאתי ושממש היה כיף, ואני אמרתי לה שהיה כיף למרות שבאתי ולא בזכות... ושנינו צחקנו ודנה שוב חיבקה אותי והבטיחה לי שנדבר מחר בבוקר.

ירדתי למטה ונכנסתי למכוניתי. התנעתי ויצאתי מהחנייה. פתאום שמעתי בום. כל הזכוכית של החלון הימני מפוצצת לתוך האוטו. אני מושך שוב הנד-ברקס.
5 מטר לפני זרוקים אופניים. לידם על הריצפה שוכב נער בלונדיני. אני יוצא מהאוטו. הוא קם ומתחיל לדבר. אני שואל אותו אם הוא בסדר. הוא מבוהל. מלא דם. מהזכוכיות של אוטו האלים שלי. הוא מדבר שטויות. אף משפט שהוא אומר, והרוב ברוסית, לא קשור לכלום.

אני מכניס את האופניים המרוסקות שלו לתא המטען שלי ואותו למושב שליידי ונוסע לבית חולים. בשניה שהוא מתיישב בכסא לידי הראש שלו צונח על החזה שלו. יופי. אני קורה לו. הוא מתעורר ומתחיל לצחוק. אני שואל אותו אם הוא בסדר והוא עונה לי שואדים לא מטפל בארנבים שלו יותר.

אני מגיע לש.ג של הבית-חולים. השומר לא מוכן לתת לי להכניס את האוטו למיון. אני צועק עליו. אדיוט שכמוהו, למה הוא מקשה את החיים? הוא לוקח את הת.ז. שלי ונותן לי להכנס למיון להוריד את הרוכב אופניים בתנאי שאח"כ אני יוצא ומחנה בחוץ.

אני מוריד אותו ויוצא להחנות. אני עובר פעם שניה על יד הש.ג. הקשיש שרוטן לעברי 'נו הצעירים של היום, כולכם נוסעים כמו משוגעים, נו תראה איך כמעט והרגת את הילד המסכן'.

אני מתקשר למשרד ומשאיר הודעה שאני לא אוכל מחר בבוקר להגיע לפגישה בנטויז'ן כי אני צריך לסדר את הזגוגית באוטו. אבל זה לא הקול שלי שמדבר למשיבון של נורית, הקול שלי הרי סמכותי, עמוק, אצילי, מרשים, ומאיפה לעזאזל נדחף לפה הקול המבוהל הזה, מאיפה הדיבור ההיסטרי, הנבוך...

אני נכנס למיון. האחות התורנית אומרת לי שהבחור שפגעתי בו בסדר. הוא צריך להשאר למספר בדיקות אבל הוא בסדר. ואני מרגיש משהו מוזר ורטוב מתהווה לי בקצה של העין. כנראה נכנס לי יתוש או משהו.

אני שואל את הבחור מה שלומו. הוא דואג בעיקר לאופניים ואני מבטיח לתקן לו אותם. הוא רושם על מפית מלוכלכת את מספר הטלפון שלי וכותב באנגלית 'ארטיום' ואני נותן לו כרטיס ביקור מוזהב עם הפרטים שלי.

בהליכה שפופה אני פונה לכיוון מכוניתי. האחות צועקת אחרי 'מה עם פרטים להשאיר אדוני, מה אתה מטומטם? אתה רוצה שנרשום תאונת פגע וברח?' אני משאיר את כל הפרטים שלי ונוסע הביתה.

אני נכנס הביתה. אף הודעה לא חיכתה לי במשיבון. אני מסתכל בראי ורואה בחור מוזנח שלא התגלח כמה ימים. אני מתקלח ומרחם על המים שצריכים לעבוד בשעה כזאת.
למחרת בערב שיחקתי עם יוני סקוואש והוא קרע לי את הצורה.