ממתי לעזאזל אני כותב פרוזה?

האמת? כשעשיתי את אילן היוחסין בכיתה ד', נו אתם יודעים... העץ הזה שבו אני צריך לבדוק מה עשתה סבתא של סבתא של סבתא שלי, אז קצת התעצלתי, הגעתי איזה שלושה דורות אחורה, בטח לא עד תחילת המיתולוגיה, ככה שברמת העקרון ולמען הגילוי הנאות אני חייב להודות שאני לא בטוח במאה אחוז שדם של אפולו או של זאוס זורם בעורקי, אבל כל מי שמכיר אותי או לפחות ראה אותי פעם אחת תמיד אמר עלי שאני פשוט אל יווני ואם כולם אומרים כנראה שזה נכון, לא?
אז אני לא רוצה להתחיל להכנס פה להסברים למה אני אל יווני. בטח שלא בקטע של מראה חיצוני. קודם כל בכלל שמביך אותי לדבר על המראה החיצוני שלי, וחוץ מזה זה גם לא ממש חשוב, אבל בואו נאמר, ואני בקטע של אנדרסטייטמנט, שאם תבנו דמות דמיונית שכוללת את הגוף של אדוארד נורטון, העיניים של בראד פיט, הפרצוף של דודי בלסר, הפאסון של רוברט דה-נירו, השארם של יאיר לפיד וסקסאפיל של ג'וני דפ, ותעמידו אותה מולי היא תראה לידי מושכת ומרשימה בערך כמו יאסר עראפת...

אבל אני לא רוצה להכנס לקטע הזה של מראה חיצוני. וגם לדבר על הקטע של האינטילגנציה האמת זה לא ממש נעים לי. אני רק אספר שפעם כשפנה אלי האמרגן של אלוף רוסיה בשח-מט וביקש לארגן משחק ראווה מולי, הסכמתי בתנאי שהוא מביא גם את אלוף צ'כיה ואלוף סין והם יושבים מולי כל אחד עם לוח שחמט נפרד ואני משחק עם שלושתם באותו זמן, וזה כדי שיהיה לי לפחות איזשהו אתגר אינטלקטואלי מינימלי. בסוף כל התחרות הזאת בוטלה כי האלוף הרוסי, ייבגני משהו, פשוט השתפן...

אבל גם אינטיליגנציה זה לא ממש חשוב. מה שחשוב זה האופי. תשאלו את כל מי שניצחתי אותו בדמקה, פינג-פונג, הורדות ידיים, טריוויה, כדורעף חופים, ארץ עיר, איזה מנצח אדיב ונדיב אני. אני זה שתמיד קונה בירה לזה שאני מביס אותו, ואני מנצח עם כל-כך הרבה חן שהוא אפילו לא מרגיש מבואס מזה שהוא הפסיד.
ואיך אפשר להיות מבואס כשאתם מפסידים לאל יווני?...

הבוקר התעוררתי בסביבות 09:30. תכננתי ללכת להתאמן בחדר כושר. מבט אחד בראי הראה לי שזה מיותר. כשפרופורציות מושלמות עדיף לא לגעת בהן.

בסלולרי כבר היו לי כמה שיחות שלא נענו. נועה. דנה. מיטל. יעל. שירה. אין טעם לחזור אליהן, הן הרי יתקשרו שוב בשעה הקרובה. בזמן שאני מותח את 184 סנטימטרי הבנויים בפרופורציות מושלמות לעבר המקלחת אכן נועה התקשרה שוב. בגלל שהרגשתי נדיב באותו יום החלטתי לענות לה. היא רצתה להפגש. אמרתי לה שאני אפילו לא הספקתי עוד להתלבש והיא אמרה שזה בסדר ולא אכפת לה להפגש איתי ככה.
זייפתי צחקוק נבוך. האמת היא שלא באמת הייתי נבוך. אני רגיל להצעות האלו, אבל נועה אוהבת שאני מצחקק לה ציחקוקים נבוכים וכמו שאמרתי, התעוררתי במצברוח נדיב בבוקר הזה...

אחרי מקלחת קצרה, שבמהלכה לא יכולתי שלא לקנא בזרם המים על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו לשטוף את גוף האל היווני שלי, הזלפתי על עצמי מעט אפטר-שייב. לא, לא התגלחתי לפני. מה הקשר בכלל? זיפים פשוט מתאימים לי. הם מבליטים את הגבריות החייתית שלי. האמת, אם להיות כנים, גם המראה המגולח הולם אותי מאד, או כמו ששירי אמרה פעם 'כשאתה מגולח, אתה פשוט נראה שמיימי' ושירי, תאמינו לי, יודעת מה היא מדברת.

אחרי המקלחת והאפטרשייב נותרה, כבכל בוקר, הדילמה הקשה של מה ללבוש. וזה לא שאין לי מה ללבוש. יש לי. הבעיה היא שפשוט כל דבר שאני לובש פשוט נראה עלי כל-כך טוב... אז מה עושים? החולצה הסגולה פשוט מבליטה לי את העיניים... גם הכחולה. אבל הלבנה מחדדת כל-כך את קימורי הכתפיים המושלמים שלי. בחרתי רנדמלית במכנסיים שחורים וחולצה אפורה. הבטתי בראי. אל יווני. ללא ספק.

הטלפון מצלצל את הרינגטון של כריסטופר ריד שהופך לסופרמן. זאת דנה. היא מזכירה לי שהיום יש לה יומולדת ושבטח יקפצו אליה מלא חברים. היא תשמח אם אני אבוא. אני לא צריך להביא מתנה, היא אומרת, כי המתנה הכי טובה תהיה אם אני פשוט אביא את עצמי. אל יווני או לא אל יווני?

יוני מתקשר. הוא רוצה לשחק סקווש. בפעם האחרונה ששיחקנו, והאמת היא שזו היתה הפעם הראשונה ששיחקתי סקוואש, התעקשתי לשחק ביד שמאל, כדי שיהיה לי יותר קשה לנצח, זה כמובן לא עזר. אבל אח"כ שכנעתי אותו שבטח פשוט תפסתי יום מעולה ושזה רק מזל של מתחילים ושאני אשמח לגומלין שבטח יוכיח שהוא הרבה יותר טוב ממני...

אני מחליט, באופן ספונטני, לקפוץ לעבודה. גם אלים יווניים עובדים לפעמים. אני יורד למכונית האלים שלי. מנופף בידידות לגברת קונצמן מהקומה הראשונה.
היא ממלמלת לעברי 'איזה בחור צעיר ונחמד אתה, למה שלא תכיר את הנכדה הנחמדה שלי שירה?' אני מחייך אליה חיוך נדיב של מנצחים ונכנס למכוניתי