לילימיי

...אבל לא פעם,

כאב ראש אחד גדול.

זה דור מדהים, הדור הזה.

הדור המזויין הזה.

כמות המידע והחשיפה שהם חווים,

היא מטורפת.

משעמם להם, כל כך

כל כך מהר.

לא פשוט להיות הורה, בזמננו.

אפילו אני, שהייתי מופרעת לא קטנה

(תעיד על כך אימי, שחיכתה לי בלילות עד שאחזור)...

אפילו אני, משפשפת עיניי

כלא מאמינה.

כמה תעוזה.

כמה הליכה על הקצה.

הכל מובן מאליו.

הכל נתון ומותר.

אין גבולות.

בצעירותי, תחמו אותי

בהרבה גבולות.

את כולם ריסקתי, בדרכי.

אבל כשהילד שלי,

עושה שטויות אצל הגרוש שלי

(שם אין גבולות ברורים),

זה צורם לי.

כואב לי.

עבור שניהם, וגם עבורי.

כי הוא עוד צעיר מדי,

מכדי להבין ולהפנים,

את החופש הניתן לו.

החופש, אותו כולנו מחפשים

כשאנחנו כבר בוגרים.

ושוב, זה מן ריקוד שכזה.

גם איתם.

לחנך ולחבק.

לאהוב, תמיד

עד האינסוף ומעבר לו.