לילימיי

מוצאת את המוץ,

מתוך התבן שבתוכי.

ואז זורעת אותו,

את נבט המוץ המיוחד הזה,

במקום אחר, אוורירי יותר

מלא בדשן יותר.

קרוב יותר, לעצמי.

אני מביטה בו בחיוך,

בנבט המוץ, המסמל בי שינויים

ומתענגת על הליבלוב הזה,

המתרחש בחודשים האחרונים.

כןן, הנבט הזה...עוד גדול יהיה.

צעד צעד, השקיה נבונה

להתעטף, רק עם קרני שמש מדוייקות

ואני בדרך הנכונה.