לילימיי

כשהייתי קטנה,

אהבתי להתנדנד.

חזק וגבוה, צוברת תאוצה

כמעט עד, להתהפך.

לפני כמה שנים,

עם ילדתי הקטנה...

בחיי שניסיתי שוב, בגינה

אבל קיבלתי בחילה גדולה.

את רוב החוויות האקסטרימיות שלי,

חוויתי מחוץ לכלוב.

אם היו כאלה שפירקו,

תמיד סמכתי יותר על עצמי,

שארכיב מחדש.

וכך היה.

השנים חלפו,

עוד חוויות נצברו,

ועכשיו, עכשיו רגוע פה.

אני רגועה.

את הכאב פרקתי לגורמים,

עד שאין לי בו צורך.

לא להעניק, ובטח

שלא לקבל.

אלו שיש להם פוטנציאל להכאיב לי,

פיזית או נפשית,

דאגתי שלא יהיו עוד בחיי.

וזה טוב.

זה טוב כל כך.

הרבה יותר משדמיינתי שיהיה.

אני מביטה,

על הילדה שהייתי...

ועל האישה שנהייתי,

ואני שמחה, על שתיהן.

הן, אני.

ואני, טובה לי.