מסתבר שיש כזה דבר שנקרא פחד מאור.
אני לא מתייחס לסימפטום של כלבת אלא לחשש מהצלחה.
מסתבר שאנשים מסויימים יעשו הכל כדי לא להצליח וזאת כנראה כדי להמנע מהתמודדות עם המשמעויות של הצלחה.
למשל: איפה הייתי עד עכשיו? מה זה אומר עלי מכאן והלאה? אולי מגבוה הנפילה הרבה יותר קשה?!
כנראה שאדם שממש לא רוצה להצליח יחפש וימצא כל תירוץ כדי לסגת מהאתגר (שהרי מאוד לא מקובל להגיד-אני לא רוצה להצליח).
ממחקרים מסתבר שלאור כשלונות בבנייה, כל ריצפה היא קצת עקומה, השאלה אם בוחרים להתמקד בזה.
כמו שאבא שלי אומר, מי שחמור שיאכל קש.
והרי ציטוט שמטרתו להסיט את תשומת הלב מחוסר שביעות הרצון שלי ולרומם את הפוסט לרמה אינטלקטואלית חדשה.
נלסון מנדלה, נאום ההכתרה 1984
הפחד העמוק ביותר שלנו, אינו פחד מפני חוסר היכולת.
הפחד העמוק ביותר שלנו הוא הידיעה שעוצמתנו אינה ניתנת למדידה.
האור ולא הצד האפל שבנו, הוא שמעורר בנו חרדות.
כל אחד מאיתנו שואל את עצמו-
מי אני שאוכל להרשות לעצמי להיות כל כך מבריק, מקסים, מוכשר ומאושר?
למעשה, מי אתה שתרשה לעצמך לא להיות כזה?
אנו ילדים של אלוהים.
כשאנו בוחרים לשחק את המשחק הקטן, אנו לא משרתים את העולם.
שום דבר נאור או מואר בצמצום האישיות שלנו,
רק כדי שאחרים ירגישו נוח בחברתנו.
הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו.
כל אחד מאיתנו נושא את הקסם הזה בתוכנו.
כאשר אנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח,
בלתי מודע אנו מאפשרים לאחרים לעשות את אותו הדבר.
כאשר אנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים.
לפני 17 שנים. 31 ביולי 2007 בשעה 11:55
