שריר רפוי יעיל יותר משריר מכווץ. זה נכון בכל תחום שקשור לאנטומיה האנושית. זה ככה באומנויות לחימה, בספורט אחר, וגם מתברר בפיתוח קול.
שיעורי פיתוח קול אמורים לייעל את הדרך שבא מופק צליל אנושי. במסגרת שיעורים אלו לומדים למשל להרים לחיים לכדי חיוך כדי לקרב את הפקת הקול לחללי האף, לעמוד ביציבה זקופה כדי להקל על מעבר אוויר בדרכי הנשימה ולנשוף בעוצמה כדי שהשאיפה תהיה שקטה וחסרת מאמץ.
נסו בבית: אם אתם חשים מועקה, נסו לנשוף בעוצמה בלי לקחת שאיפה גדולה לפני. נישפו בכל הכוח ורוקנו את הריאות לחלוטין. אז פיתחו פה רחב ותנו לריאות להתמלא מעצמן. המהירות והקלות בהן זה מתרחש יפתיעו אתכם. התרגיל הזה אצלי הופך מועקה לדמעות. דמעות הן תרופה ידועה למועקה.
לפי כמה ימים נפלתי, וחטפתי מכה חמורה מאוד בביטחון העצמי. מכה כזו באגו כואבת יותר מבעיטה לביצים! גיליתי לחרדתי שאני לא מסוגל לשיר. חשבתי שאני כנראה נהיה חולה.
פתאום נפל לי האסימון, הבנתי שמאז הנפילה שכחתי לחייך! הפוזיציה האוטומטית שלי ששיפרה את היכולת השירה פשוט נשכחה ממני. אני משער שגם עמדתי כפוף ולא נשפתי בעוצמה. בשנייה שהבנתי את זה שחררתי נשיפה וחזרתי לתנוחה הרצויה של חיוך, וכמו בקסם, חזרה אלי היכולת לשיר.
רגש אנושי שנעצר בכיווץ שרירי אינו מגיע לכדי מיצוי. הוא נשאר בגוף כמו מחשבה טורדנית ומדאיגה שמסתובבת בלופ אבל לא מגיעה לשום מקום. הכחשת הרגש רק מעצימה את השפעתו השלילית עלינו. כשמאפשרים לרגש להשתחרר, הוא מגיע לכדי פורקן וחולף לו מעצמו. שחררו את השרירים המכווצים, ואז כווצו את אלו שאמורים להתכווץ. חייכו!
לפני 16 שנים. 19 בפברואר 2008 בשעה 1:04
