ניסוי ותהיה

באווירה הנוכחית של מחאה חברתית וקריאה לסדר חברתי חדש קיימת נטייה להיסחפות.
רובה של המחאה מוצדקת, שנים של פתוס של חלוצים וקוממיות אפשרו לקומץ של קפיטליסטים מושחתים לערבב את כולנו לטחינה מאוד ערבה לחך.
הגיע זמן שיהיה שינוי!
אבל להגיד הכל חרא מקדם אותנו מעט מאוד. זה כמו לבוא למסיבת פטיש בביגוד המינימלי הנדרש ולהתלונן שבחו"ל זה אחרת.
תפקחו את העיניים, תסכלו סביב. תתפסו משהו אחד שלא בסדר ונסו לסדר אותו. כמו שמסע של מליון קילומטרים מתחיל בצעד אחד, כך גם הרפורמה.
אם אנחנו חרא סביר שהמדינה תהיה חרא. התירוץ "כולם עושים את זה, אז מה אני אצא פראייר?!" לא ממש פותר את הבעיה.

זה שמלוכלך לא אומר שאתה יכול גם ללכלך. זה שכולם מעלימים מס לא אומר שזה בסדר. דמיין שכולם עושים כמוך וכל פלוץ מסריח לכולנו את האווירה.
אז מה כן?

1. היו צרכנים ביקורתיים - אם השירות לא טוב, המוצר מחורבן, או המחיר לא מתאים, אל תקנו שם... תתלוננו.
2. זכרו כי הרשויות כאן כדי לשרת אתכם לא אתם אותן - שלפו מצלמה, תעדו, צלצלו, כיתבו ופרסמו את הממצאים. מי שדובר אמת, לא מוציא דיבה.
3. נסו לשפר את סביבתכם קצת כל יום קצת. פחות לזהם, קצת לנקות, קצת לחנך.
4. אל תשנאו את המערכת - השוטר והפקח נמצאים כאן כדי לעזור לכם, למרות שכרגע זה באמת לא הצד החזק שלהם.
אם חניתם לא כחוק מגיע לכם דו"ח. וזאת כדי שמי שגר שם יוכל לחנות או שהכביש לא יחסם. פגעו בכם באמת?! הפרו את זכויותיכם?! אל תתעצלו, פנו למי שצריך ותיישרו את העניין. אין ערובה להצלחה, אבל אם לא מנסים אין גם סיכוי להצליח.
יחד, נעבור את החרא בשלום!

הרבה פעמים נוהג אדם להגדיר את עצמו מהחוץ כלפי פנים. כלומר הוא בודק מה יש בעולם ואז מתאים את עצמו לאחת הקטגוריות שהכי תואמת לו.
אם הוא בר מזל הוא יכול למצוא מסגרת שמתאימה לו.
אם הוא מגלה בעצמו דברים שלא מתאימים להגדרה החיצונית הוא עלול לחוש עצמו מנוכר ודפוק.
למשל אדם שמגלה בעצמו נטיות מיניות לא קונבנציונליות עלול להרגיש שהוא פגום ושאין לו מקום בחברה.
אדם כזה יסתיר מהעולם את עצמו, דבר שיגזול ממנו אנרגיה מהותית ויגרום לו לצמוח עקום.

אופציה חלופית היא להגדיר מפנים החוצה. לבחון ולהכיר ראשית מה יש בנו.
מתוך הנחת יסוד מאוד מומלצת שאנחנו מגדירים את עולמנו, אפשר אז למצוא את האנשים, המסגרות והסיטואציות שבהן נרגיש טוב.

במקרה הראשון של הגדרה מבחוץ פנימה, כאשר מתעוררות בעיות הנטייה הראשונית היא להאשים את עצמנו ולסגת. מכיוון שהבעיה נעוצה בנו אנו שואפים להשתנות או מוותרים על הניסיון בכללותו.
במקרה השני של הגדרה מפנים החוצה, כאשר מתעוררת בעיה יש אפשרות להגדיר את הסיטואציה כבעייתית ופשוט לנוע למקום אחר שבו מי שאנחנו מתקבל בברכה.

כשאנחנו מנסים להיות מה שאנחנו לא, אנחנו יוצרים זיוף.
אם תהיה עצמך אנשים יאהבו אותך בתור מי שאתה ומי שלא יוכל לבחור להתרחק.

Be yourself, everybody else is taken

לדעתי אין כזה דבר עצלנות.
אדם שאינו עושה אינו מחובר לתשוקה שבעשייה.
קל לדמיין ילד שלא רוצה לסדר את החדר, אין לו כח, אין לו חשק, אבל לרכוב על אופניים או לטפס על עצים דווקא יש לו.
לאנס ארמסטרונג (בתמונה) לא נתן לסרטן במקום לא סימפטי לדכא אותו אלא מצא בעצמו את החיבור הנכון לרתום את הקושי לטובתו.
אם אתה מוצא את עצמך מחוסר אנרגיה ומעש זה כנראה בגלל שמה שאתה עושה והמוטיבציה שלך לא מדברים זה עם זה.
הרבה פעמים אנחנו עושים כי צריך או כי כדאי וזה בסדר, אבל חשוב לזכור גם את האמירה "אני רוצה".
יש משהו מאוד חזק ברצון, אין דבר העומד בפניו, זולת לפעמים, בעליו.
זה דביק אבל נכון, הטריק הוא לרתום את הסוסים בצד הנכון של העגלה ואז...
גם אם לקחו לי, גם אם אני עייף, גם אם קשה לי, וגם אם זה לא פשוט...
דברים קורים.

שריר רפוי יעיל יותר משריר מכווץ. זה נכון בכל תחום שקשור לאנטומיה האנושית. זה ככה באומנויות לחימה, בספורט אחר, וגם מתברר בפיתוח קול.

שיעורי פיתוח קול אמורים לייעל את הדרך שבא מופק צליל אנושי. במסגרת שיעורים אלו לומדים למשל להרים לחיים לכדי חיוך כדי לקרב את הפקת הקול לחללי האף, לעמוד ביציבה זקופה כדי להקל על מעבר אוויר בדרכי הנשימה ולנשוף בעוצמה כדי שהשאיפה תהיה שקטה וחסרת מאמץ.

נסו בבית: אם אתם חשים מועקה, נסו לנשוף בעוצמה בלי לקחת שאיפה גדולה לפני. נישפו בכל הכוח ורוקנו את הריאות לחלוטין. אז פיתחו פה רחב ותנו לריאות להתמלא מעצמן. המהירות והקלות בהן זה מתרחש יפתיעו אתכם. התרגיל הזה אצלי הופך מועקה לדמעות. דמעות הן תרופה ידועה למועקה.

לפי כמה ימים נפלתי, וחטפתי מכה חמורה מאוד בביטחון העצמי. מכה כזו באגו כואבת יותר מבעיטה לביצים! גיליתי לחרדתי שאני לא מסוגל לשיר. חשבתי שאני כנראה נהיה חולה.
פתאום נפל לי האסימון, הבנתי שמאז הנפילה שכחתי לחייך! הפוזיציה האוטומטית שלי ששיפרה את היכולת השירה פשוט נשכחה ממני. אני משער שגם עמדתי כפוף ולא נשפתי בעוצמה. בשנייה שהבנתי את זה שחררתי נשיפה וחזרתי לתנוחה הרצויה של חיוך, וכמו בקסם, חזרה אלי היכולת לשיר.

רגש אנושי שנעצר בכיווץ שרירי אינו מגיע לכדי מיצוי. הוא נשאר בגוף כמו מחשבה טורדנית ומדאיגה שמסתובבת בלופ אבל לא מגיעה לשום מקום. הכחשת הרגש רק מעצימה את השפעתו השלילית עלינו. כשמאפשרים לרגש להשתחרר, הוא מגיע לכדי פורקן וחולף לו מעצמו. שחררו את השרירים המכווצים, ואז כווצו את אלו שאמורים להתכווץ. חייכו!

אסימון שתקוע חזק בדרך כלל לא נופל (רחוק מהעץ)
אני מדבר על אותם מקרים שבהם אתה אומר למישהו דבר מה שוב ושוב ואין אף אחד בבית.
אפשר להסביר, להדגים ואפילו לצייר על לוח מחיק או להציג עם בובות יד, אבל בסופו של דבר צריך להגיע למסקנה שהאסימון תקוע ואין אפשרות לקיום השיחה.

הדרך האמיתית להפיל אסימון שתקוע חזק זה פשוט לעבור לטלפון הציבורי הבא (אני יודע אף אחד לא זוכר מה זה טלפון ציבורי אבל לצורך המטאפורה תדמיינו שיש כזה דבר).


כשאתה מפסיק לנסות להפיל את האסימון ומתכנן לעבור למכשיר הטלפון הבא, האסימון פתאום מתרעם עליך שככה לא מתנהגים, ושבשיטה זו לא תגיע רחוק, ושבכלל אתה צריך להגיד תודה שהוא שם בשבילך כי המצב בשוק לא מי יודע כמה וכו וכו וכו.
אם אתה נכנע לסחטנות רגשית מסוג זה יש מצב שלעולם לא תצליח להתקשר לשום מקום.

כשאתה עובר לטלפון הבא, אתה מיד נפטר מבעית האסימון התקוע, זה לעיתים מעודד את הפלתו של האסימון התקוע שמרגיש פתאום שהוא לבד,
אבל גם אם לא,
לא אכפת לך כל כך
כי זה כבר לא האסימון התקוע שלך.

הכרתי פעם אדם שאמר לי על כל דבר שזה מורכב. כל אופציה שהוא רצה לברוח ממנה היתה מסובכת ומורכבת. המצב מלא פרמטרים שאני לא מודע להם ושאולי עדיף שפשוט אסמוך עליו ונשאיר את זה ככה.

בעוד שכל אחד זכאי לדעתו, אני חייב לשאול מה יוצא לנו מהגדרת המצב כמורכב?! מורכבות היא ללא ספק הסבר לאי ייתכנותו של שינוי, ומי שמפחד משינוי רואה בזה ברכה. אור השמש, הידוע כמחטא פצעים, נחסם ע"י האמירה הערטילאית "זה מורכב" ואז סודות נשמרים, ארונות ננעלים והדרך נחסמת.

אני בעד לפרגן לקשיים סובייקטיביים של אנשים, לסלוח לעיכוב ולפרגן התחלה איטית, אבל אין שום סיבה שאני מכיר שמצדיקה עידוד של תקיעות כזו.

אני יודע שלא הכל קל ופשוט, אני רק חושב שיש סיבה מעולה לעשות את זה פשוט, בעיקר את מה שאנחנו רוצים לקדם ויכולים לפשט. לכל הפחות בואו לא נעשה את זה יותר מסובך ומורכב ממה שזה חייב להיות.

שווה לשאול את עצמנו בכנות אם יש לנו אינטרס לעשות את זה מסובך יותר, כל אחד סיבותיו הוא, ולענות באומץ על השאלה הזו. לפעמים המשקל העודף יושב על הנפש ולא בירכיים.

הרזיה נעימה.

בקרוב בויקיפידיה - "הכאפה הכפולה"

וירוס ממשפחת התיסבוכיים הרגיש לשינויים ומזיק ע"י רתימת חוש הביקורת העצמית של האורגניזם כנגד עצמו.
כשדברים לא קורים לפי התוכנית אפשר ליישם את חוק 10 90 כדי להתמודד עם הבלת"מ (בלתי מתוכנן) ולנוע הלאה בסיומו.
וירוס "הכאפה הכפולה" אוהב את הסביבה שלו כמו שהיא, נטולת שינויים' ולכן מי שמערכת החיסון שלו לא מוכנה עלול להתקף ע"י הוירוס האיימתני.
כשהוא חש שהאורגניזם עומד להשתנות הוא מיד מאתר את הבלת"מ שעודד את השינוי ומיירט את התהליך בשיטה מאוד מתוחכמת. הוירוס מחקה את הבלת"מ. כך במקום להתמודד עם הקושי הראשוני, האורגניזם מתיש את עצמו בהתמודדות עם בבואתו המשוכפלת ע"י הוירוס.

לפני פגיעת הנגיף:
"הייתי לא יעל כל השבוע - היה לי כיף להיות קצת לא יעיל, אני צריך להקפיד לעשות יותר השבוע "
אחרי פגיעת נגיף "הכאפה הכפולה":
"לא עשיתי כלום השבוע, אני כזה לוזר, כלום לא יצא ממני, אמא שלי צדקה!"

קיצר, קחו את הקול הביקורתי, דברו איתו שיחה צפופה ותסבירו לו מי מנהל את העניינים.
אדם אחד שהתגבר על הביקורתיות העצמית שלו ועשה איתה משהו חיובי, יצר את הסרטון המצורף הלקוח מתוך מופע שנקרא :
Arguing with myself ...and loosing

אחרי הרבה פעמים שבהן רציתי להפנות לקטע הזה, הנני מעלה אותו פה למי שזה מעניין אותו. בפעם הבאה שאתם מתלוננים שהיה ערב מסריח איפשהו תזכרו בזה:

עקרון 90/10 מאת סטיפן קוואי (הועבר ברשת על ידי דר' דרור אבישר)

10% מחייך מורכבים מהקורה לך. 90% מחייך מורכבים מדרך תגובתך. ל?מה הכוונה? לרב אין לנו שליטה על 10% מהקורה לנו. איננו יכולים למנוע ממכוניתנו מלהתקלקל. אם טיסה שלנו תגיע מאוחר, הדבר יהרוס לחלוטין את לוח-הזמנים שלנו. כשנהג "חותך" אותנו בתנועה הסואנת, על 10% מכך אין לנו שליטה. על 90% יש לנו שליטה. כיצד? בעזרת תגובותינו. אתה קובע את 90% הנותרים. כיצד? על-ידי תגובתך. אין לך יכולת "לשלוט" ב"אור האדום" ברמזור. אך אתה יכול לשלוט בתגובותיך. אל תאפשר לאחרים לשטות בך; אתה יכול לשלוט בתגובותיך.

הנה דוגמא:
אתה אוכל עם משפחתך. בתך שופכת כוס קפה על בגדיך. אין לך שליטה על מה שקרה כרגע. מה שיקרה עתה תלוי בתגובתך. אתה מתרגז ומקלל. אתה גוער בה ונוזף בנוקשות. היא בקושי עוצרת את דמעותיה. אחרי כן אתה מתפנה לגעור בבת-זוגך על שהתרשלה והניחה את כוס הקפה כה קרוב לשולי השולחן. מלחמת מלים קצרה מתפתחת. אתה רץ לחדרך ומחליף את חולצתך. אחרי כן אתה מבחין שבתך כה הייתה עסוקה בבכי שטרם הספיקה לסיים את ארוחת הבוקר ולכן לא הספיקה להתכונן בזמן ליציאה מהבית, ואיחרה להסעה לביה"ס. זוגתך מוכרחה לנסוע כבר עתה לעבודה. אתה ממהר למכוניתך ומסיע את בתך לבית ספרה. בשל איחורך אתה "מרביץ" מהירות מעל המותר בשטח בנוי, "נתפס" ע"י שוטר תנועה, מפסיד 15 דקות יקרות ו-250 ₪ קנס +4 נקודות ומגיע סוף-סוף לביה"ס. בתך רצה למסדרון ביה"ס מבלי להיפרד ממך... כשאתה מגיע באיחור של 20 דקות לעבודה אתה נזכר שבגלל המהירות שכחת את תיקך בבית. יומך החל ממש נורא. ככל שהזמן עובר נראה שהכל הופך לגרוע וגרוע יותר ויותר. אתה מצפה כבר לשוב הביתה. כשאתה שב כבר, אתה מוצא שנתקע טריז ביחסיך עם רעייתך ועם בתך. מדוע? בשל תגובותיך בבוקר.

מדוע היה לך יום נורא?

א] האם הקפה גרם לכך?
ב] האם בתך גרמה לכך?
ג] האם השוטר גרם לכך?
ד] האם אתה גרמת לכך?



התשובה הנכונה היא [ד] אתה גרמת לכך. לא הייתה לך כל שליטה על מה שקרה עם כוס הקפה. תגובותיך בחמש הדקות הן שקלקלו כליל את יומך. מה יכול היה לקרות וכדאי היה שיקרה? קפה נשפך עליך. בתך עומדת לבכות. אתה אומר: "לא קרה שום דבר חשוב, רק להבא היי זהירה יותר. בסדר?" אתה הולך לחדרך. אתה מחליף בזריזות את חולצתך המוכתמת בחולצה אחרת, לוקח את תיקך, חוזר לחדר האכילה ממש בזמן שבתך עולה כבר להסעה. היא מסתובבת כלפיך ומנפנפת בידיה לשלום. אתה מגיע חמש דקות מוקדם מהרגיל לעבודה ומברך את כולם ב"שלום", הבוס שלך מחייך ומעיר איזה יום יפה היום.

הבחנת בהבדל?
שני תסריטים שונים. שניהם החלו באותו יום. שניהם הסתיימו בצורה שונה. מדוע? בשל תגובותיך! באמת אין לך כל שליטה על 10% מהקורה. אך שאר 90% הם תוצאת תגובותיך.

הנה כמה דרכים ליישום עקרון 90/10:

אם מישהו אומר דבר-מה שלילי עליך, אל תספוג זאת. התעלם. תן ל"התקפה" להתכדר ולהתגלגל ממך והלאה כמו מים על זכוכית. אינך צריך לאפשר להערות שליליות להשפיע עליך. הגב בצורה נכונה ושום דבר לא יקלקל את יומך. תגובה בלתי נכונה מצדך עלולה לגרום לך לאבד חבר, לאבד את משרתך, להילחץ סתם וכו'. איך אתה מגיב אם מישהו "חותך" אותך בכביש? האם אתה מאבד את קור רוחך? האם אתה הולם בחימה בהגה הכח? (מכר שלי, הכה פעם בהגה שלו עד ששבר אותו) האם אתה מקלל? האם לחץ הדם שלך מזנק מעלה מעלה כמו טיל? תנסה להתנגש בהם? למי איכפת אם תאחר לפגישה או למקום עבודתך בעשר דקות? למה לתת לנהגים גרועים לקלקל את נהיגתך?
זכור את עקרון 90/10. הוא עובד למענך. נמסר לך שאתה מפוטר. מדוע להפסיד שינה ולהתעצבן? זה יועיל לך במשהו? השתמש באנרגיות שלך ובזמן שלך לחיפוש משרה אחרת. הטיסה התאחרה. סדר היום שלך עומד להשתבש. מדוע להוציא את תסכוליך על הדיילות? הן אשמות במשהו? השתמש בזמנך למנוחה, לקריאה, ללימוד, להכיר את הנוסעים האחרים. למה להילחץ? זה רק יגרום לדברים להיות גרועים יותר. אתה מכיר עכשיו את שיטת 90/10 . יישם אותה ותופתע מהתוצאות. לא תפסיד דבר משימוש בה. השיטה הזו מצוינת. מעטים מאד מכירים אותה ומשתמשים בה. התוצאה: אנשים רבים סובלים מלחצים מיותרים, ממשפטים, מבעיות ומכאבי-לב. מעולם לא הייתה שיטה כה מוצלחת בחיים. ימים גרועים רודפים ימים גרועים. דברים נוראים קורים כל הזמן. לחצים נפשיים, חוסר שמחה, יחסים גרועים. הזמן מלא בדאגות. כעס שהורס ידידויות. החיים משעממים ותכופות נראים אכזריים. החיים אינם מהנים כלל. מאבדים חברים אט אט. האם כל אלה מתארים אותך ? אם כן, התעודד! תוכל להשתנות! הבן את שיטת 90/10 ו ויישם אותה. זה ישנה את חייך!
שיהיה לך יום טוב.

Oh, the places you will go