היום החלטתי לעבור קצת על כל מיני מחברות ישנות... כל מיני שרבוטים של פעם...
להפתעתי גיליתי בין אוסף הסיפורים הקצרים, השירים והמונולוגים שלי איזה "סיפורון" קטן שנכתב עוד בתקופת הילדות המוקדמת (כן כן, גם בגילי העכשיווי אני יכולה להגיד "תקופת ילדות")
משעשע שגם בגיל כזה צעיר ניחנתי בכישרון כתיבה בדסמי קל...
אז החלטתי לפרסם כאן את הסיפורון הקטן...
"עמודדום, טירון!" פקדה המ"פ, מדיה היו מכופתרים רק עד המחצית, ככה שיכולת לראות חלק גדול משדיה.
"כן, המפקדת!" ענה. לעזאזל! חשב, עוד לא התחלתי טירונות וכבר דופקים אותי...
המ"פ התקרבה אל הטירון, סובבת אותו בזמן שידה עוברת על קו כתפיו עד שחזרה לעמוד מולו. קרובה. קרובה ^מאד.^
"אל תשכח, טירון, שאתה כאן בשביל להענש על חוצפה למ"כ... בערך." לחשה והחלה לפתוח את כיפתורי מדיו.
"כן. המפקדת" השיב לה. כמו תוכי מאומן...
כשסיימה להוריד את מדיו -כולם- , עברה למדיה שלה, והמשיכה, כאילו כלום. "אל תדאג, טירון שלי, אם תהיה בשקט, זה לא ייכאב לך... לא כל כך..." היא חייכה אליו בערמומיות.
"כ-כן, המ-המפקדת" ענה בהיסוס. עונש מוזר, חשב, זה בטח רק כדי להמתיק את המוות... או משהו כזה... ^כן בטח^...
כעת, עמדה מולו, בגופה החטוב, שיערה האדום פזור על כתפיה, ידה האחת מוטלת והשנייה על מותנה. "נו? למה אתה מחכה, טירון?"
"סלי-סליחה, המפקדת?" עיניו לא יכלו שלא להביט יותר בגופה מאשר בפניה, בעצם, הוא בכלל _לא_ הביט בפניה...
"אני מתכוונת לכך שאם נותנים, לוקחים, טירון. אז בוא וקח."
היא פרשה את זרועותיה לצדדים כדי כאילו לתת לו "יד חופשית".
הוא עוד לא ענה לה "כן המפקדת" וכבר ידיו היו עליה, משוטטים, מגששים ומלטפים בעוד היא מעבירה את ידיה על אשכיו ואיברו שגם ככה איימו להתפוצץ.
הוא השכיב אותה על השולחן שהיה במרכז החדר, והעביר את ידו עליה, לערוותה, שם גירה אותה... *בהחלט* גירה אותה.
הוא טיפס עליה, והכניס את איברו לתוכה. אלוהים, חשב. כמה זמן...
הוא נכנס ויצא, נכנס ויצא, שוב ושוב. הוא הגביר את הקצב, עוד קצת, ועוד קצת, מגביר את העוצמה. עוד ועוד, חזק יותר וחזק יותר.
היא הרימה את פלג גופה העליון, מה שהעמיק את חדירתו; וכאילו כדי להעמיק את החדירה עוד יותר, תפסה את ישבנו ודחפה אותו כלפיה, לתוכה. היא החלה להאנח ולגנוח, וככל שהעמיק בחדירתו או ככל שנכנס בעוצמה, צעקה חזק יותר ויותר. איך היא יכולה להמשיך לצעוק ככה? חשב לעצמו. נו טוב... לפחות החדר אטום.
בסוף "הענישה", שניהם התלבשו.
היא התיישבה על הכסא,לאחר שהפכה אותו. איך לעזאזל הוא נהפך?
היא מסרה לו פתק, שהיה כתוב בו שהוא הופיע, וקיבל את עונשו.
נו. לפחות היא לא שכחה את האישור שלי למ"כ...
"אה... כמעט שכחתי, איך קוראים לך, טירון?"
"א-ארז, המפקדת"
"אוקי. אז בפעם הבאה, ארז, אני מציעה לך לא לענות בחוצפה למ"כ שלך, אלא אם הוא מבקש..."
"כן, המפקדת" מה קורה כאן? אפשר לחשוב כאילו לא עשינו עכשיו כלום...
מעט לאחר שעזב... נשמעה דפיקה על הדלת.
"כן."
לחדר נכנס טוראי חסון ושזוף, וחיוך ערמומי-מבויש על פניו. "שלום יואב. שוב התחצפת?" היא חייכה בחום. "אם אני לא טועה, זאת הפעם השלישית שלך היום."מ היא קמה מהכסא והתקדמה לעברו של הטוראי.
"אני יודע המפקדת. אני לא אעשה זאת שוב." הוא חייך בערמומיות ידענית.
"אהה...בטח." היא סגרה את הדלת.
עכשיו כשאני כותבת את זה אני מרגישה קצת כאילו חסרים לי כאן אלמנטים של בדסמ... ממש חסרות לי ההצלפות והחינוך הרציני... מצד שני... כתבתי את זה כשהייתי בת 12... אז אני סולחת לעצמי
לפני 16 שנים. 15 בנובמבר 2008 בשעה 18:18
