אני כבר יודעת שאני חכמה ואינטלקטואלית, אני כבר יודעת שרוב המראה שלי בא בגנים כאלה ואחרים שמתרוצצים בדורות העץ המשפחתי...
מהענפים והשורשים של אמא - הבלונד, המראה האירופאי בחלקו, צורת העיניים והחיוך, החיוך גם הוא של אמא (ויש הוכחות מצולמות) וכמובן ואיך שלא, היחס המתנשא, הנרקסיסטיות והידיעה שמה לעשות, אין עלי. נולדתי נסיכה מפונקת... 😄
ומאבא - אין הרבה... בעיקר השנינות והחריפות... והידע של איך להסתדר בכל נקודת מפנה בחיים. הידע להגין על עצמי דרך הראש כמו גם דרך היד... לא הרבה באמת...
מצד שני, את העיניים עצמן, ההשתקפות שלהן ומה שהן משדרות... זה אני נטו. רק אני. לכו אחורה בעץ המשפחתי המפואר שלי ולא תמצאו עיניים כמו שלי... לא בצבע ולא במה שבתוכן.
ידיד שלי פעם פירסם משהו בגלי הרשת וכתב: "ברגע הראשון שתבהו בעיניים הירוקות (בעלות גוון של ים) שלה, תשקעו ברגיעה מסויימת: תפלטו אנחה ותשכחו מכל הצרות..." נחמד כשכותבים עליך דברים כאלה... :))
אז כמו שכבר אמרתי, תמיד ידעתי שאני חכמה.. תמיד ידעתי גם שאמא חכמה... אבל אמא אף פעם לא הייתה חריפה... מוזר קצת שדווקא עכשיו, לעת זקנה, איך שיצאה לפנסייה, עכשיו היא התחילה להפגין כישורי חריפות ושנינות...
מוזר שעכשיו, כשהיא מתרגזת אז אני יודעת "לשים תמונה" מול הביטוי "עיניים כחולות קפואות"... לאמא יש עיניים כחולות... כחול קרח כזה, צלול... ודווקא עכשיו, אם היא מתרגזת.. זה ממש קרח מקפיא.. רותח...קשה... מדהים!!! אמא שלי, הונילית המרובעת.. ועיניים מהממות כאלה שאם לא היו אלה הפנים של אמא שלי מסביב אז הייתי בטוחה שהם שייכים לבחורה בת גילי... מדהים! מהמם! מעורר הערצה אפילו... אבל מה, אמא שלי, הומנית המהוללת שיצרה את פאר יצירת האומנות המדהימה שהיא אני, שוחכת משהו אחד... "הגולם" תמיד יקום על יוצרו... ועלי, המבטים האלה לא עובדים. אני, אמא, לא יסור וירוץ כבקשתך כי אמנם את "היוצרת" ואת (אולי) מכירה והשתמשת במבטים הללו עוד לפני שעמדת מול הקנבס, אבל אני, אני היא זאת שחייה את המבטים האלו, אני היא זאת שתמיד סרו למרותה על פי המבטים הללו... אפילו את אמא שלי. תמיד עשית הכל כדי לספק את רצונותיה של הנסיכה הקטנה שלך... אז לנסות לשנות עמדות עכשיו... חבל על המאמץ. מורידה בנפנייך את הכובע (יותר נכון אורה למישהו להוריד עבורי את הכובע בפנייך...) על הנסיון שבאמת, אם זה הייתה אני, זה בטוח היה עובר לך בקלות, אבל... לא תודה.
ולמען הבירור שלאלה שלא הבינו, תגידו יפה תודה שלא נכחתם בארוחת שבת השבוע אצל בית הורי... מלחמת מבטים שכזאת לא נראתה מעולם...
קצת חבל שאמא שלי הפסידה... אבל עדיף שהיא תפסיד ולא אני... ולחשוב שהיא כבר הייתה לומדת, שאני את שלי תמיד מקבלת.
אוחח כמה אני אוהבת ומעריצה אותך אמא!!! מי שיש לו חצי ממה שהיא אמא שלי, בין אם בתוכו, או סביבו... הוא בר מזל!
עכשיו, עכשיו אני באמת יודעת מאיפה הגנים האלה שלי... מאיפה ה"דם הכחול והמלכותי" שזורם בעורקיי...
אמא... ונילית גמורה, אבל מה, מלכה אמיתית!
מי ייתן אמא, ותחיי שנים ארוכות כדי לעזור לי לחנך מעט את הנכדים העתידיים שלך (שלצערך לא יבואו בשנתיים הקרובות...)... את הדור הבא של "דם כחול"...
שבוע טוב :)))
לפני 15 שנים. 27 בדצמבר 2008 בשעה 18:06
