משעשע אותי לפעמים כמה יכול להיות לאדם קשה עם המוטיבים ההולכים איתו מזה זמן רב....
הרי חלק מהמוטיבים שלי הם על עצבים ועל טמטום...
תמיד אומרת ש"להתרגז פירושו להעניש את עצמך על טפשוטם של אחרים" (משפט ישן נושן אבל הו כל כך נכון...)
יחד עם זאת אני תמיד אומרת שאני לא שופטת על טמטום... בדרך כלל.. אם הטמטום הוא הלתי נמנע מי אני שאשפוט עליו? (כן הקרבה לאלוהות ושמימיות שיש בי אמנם נותנים לי כל לגיטימציה אפשרית לזה... אבל אני הרי נחמדה לא?) למרות שמובן אם הטמטום הוא אכן בעל המנעות חלקית ולו גם בסיסית... למה לא להמנע מזה? אהה נכון... כי אלו שיכולים להמנע מזה הם בדרך כלל אותם דרי ביצות חדלי אישים חסרי חינוך ודרך ארץ.... נכון... שכחתי לרגע... אז את אלה אני כן שופטת!
אנשים... בין אם נשלטים שולטים ומה שבינהם צריכים ללמוד את הנושא עליו הם רוצים לדבר לפני שהם אפילו מדמיינים את עצמם פותחים את הפה המגעיל שלהם. אבל... זאת רק דעתי... (אהה כן... בדרך כלל הדעה שלי היא שקובעת לא?.... הנה עוד נקודה למחשבה)
אולי... אבל רק אולי... זה עניין של קנאה? אולי זה לא כזה אולי קטן...
כמה טוב לי שיש לי את המשפחה ואת הצעצועים שלי (האנושיים והלא אנושיים).
כמה חבל שאני נותת רחמים לאלה שלא מגיע להם...
לפני 15 שנים. 12 במרץ 2009 בשעה 14:00