תמיכה

היום הייתי אצל אמא (כן אני יודעת שזה לא שבת... אבל יש סידורים לעשות...)
במהלך כל הסידורים האלה והאחרים, אמא שלי התעייפה (נו מה לעשות עוד מאז שהייתי עובר היא ידעה שיש לי מרץ) והחליטה ללכת לעשות סיאסטה של שעה בערך וביקשה אם אני יכולה להעיר אותה.
בכיף שלי.
אחרי שעה נכנסתי לחדר של אמא (שכמו כל הבית מעוצב בצורה מאוד אירופאית והרבה פעמים נדמה לי שכל מה שחסר לה מעל המיטה זאת חופה...) והסתכלתי עליה איזה דקה או שתיים ופתאום זה הכה בי. אמא שלי-זקנה!
עכשיו, אני לא אומרת שזה עניין רע או משהו, אבל עד לפני שנה שנתיים כל מי שפגש את אמא שלי היה תמיד אומר שאין מצב שהיא בגיל שהיא נמצאת בו. לא עם המרץ שלה ולא עם איך שהיא נראת (להיראות צעיר זה גנטי אצלנו במשפחה... עד היום יש כאלה שאומרים לי שאני נראת בת 16-18(עוד 10 שנים זה יעבוד לטובתי הרבה יותר... החברות יראו בשנות ה30 שלהן וטאני אראה כאילו אני בשנות ה20 😄 )
אבל כל כך כאב לי לראות אותה ככה.
השנתיים האחרונות היו נורא קשות בשבילה ועכשיו אני ממש רואה את זה פיזית עליה וכואב לי. ממש כואב לי.
היא נראתה כל כך קטנה ושברירית שכל מה שרציתי לעשות באותו רגע זה לעשות משהו, כל דבר שיוכל רק קצת לעשות לה טוב ולהקל עליה.
אבל מה כבר אני יכולה לעשות? אני התינוקת שלה וזאת שגורמת לה להכי הרבה דאגות (כי אמא שלי פולנייה... ואני עזבתי את הבית מוקדם...וכו' וכו' וכו'...)

ועכשיו כואב לי בבפנוכו- וזה איכסה!