אז מה צופנת לי השנה הקרובה?
צבא. אולי יהיו כמה ימים מעניינים שבהם אני אאמין לבולשיט שאני מוכרת לכל העולם שהתפקיד שלי הוא "פחותויותר התפקיד הכי טוב בצבא", אבל חוץ מהכמה ימים האלה, זה יהיה לקום כל יום ב-5:30 בבוקר ולחזור הביתה חצי-מתה ב-20:00. לשרוף חלק מהימים כי צריך, ואת השאר להיות עמוסה עד הצוואר בעבודה סיזיפית (מעניינת, אבל סיזיפית).
בקיץ יתחלף לי המפקד, מהמפקד הנחמד והמצחיק שיש עכשיו למפקד שלפי הרזומה שלו ולפי הרצאה שהוא נתן לי בקורס (לפני שידעתי שהוא יפקד עלי) ולפי שמועות של אנשים שעובדים איתו, הוא אליטיסט, פרפקציוניסט, ודורש הרבה. שזה לאו דווקא רע, אבל זה יהיה שינוי, וזה ישנה גם את כל האווירה בתפקיד.
בטח מתישהוא במהלך השנה באיזה רגע של פזיזות ושל חוסר סבלנות אני אפרד מחבר שלי, אגיד לעצמי שלמרות שאני אוהבת אותו, זה הדבר הנכון לעשות. אני אהיה מרוסקת מזה, הוא יהיה בעיקר אדיש לזה, לפחות חיצונית. לכל החברים המשותפים יגיד שכיף לו שיש לו זמן לעצמו, והמעט אגו שיישאר לי יתרסק לגמרי.
אני אגיע לפה, להשלים את מה שפינטזתי עליו כל השנים. אבל בשילוב של חוסר סבלנות אחרי כל כך הרבה זמן שאני מחכה ושל הרצון לריבאונד ולהרגיש שאני בסדר והצורך להרגיש נחשקת, זה יעשה בפזיזות. זה לא יענה על כל הציפיות המטורפות שיש לי והאכזבה של זה בשילוב עם הדיכאון מזה שאני כבר לא איתו, שאני לא חושבת שאני אפסיק לאהוב, תיצור מצב שבו יהיה לי ממש רע.
ואני אצטרך להמשיך לקום כל בוקר ב5:30 ולחזור הביתה ב-20:00.
מקווה שבין כל הדברים הגרועים האלה אני גם אתמיד במאמצים שלי להיכנס לכושר ולהוריד במשקל. אבל זה בעצם די הדבר הטוב היחיד שיכול לצאת מהשנה הזאת.
2010, בואי כבר.
בעצם, מצידי אפשר לדלג אפילו ישר ל-2011.
לפני 15 שנים. 3 בינואר 2009 בשעה 18:44