שבוע לחוץ, מטורף, המון הכנות לקראת המסיבה שתשיק סוף סוף את התערוכה שאני יחד עם נעמה, בן ולירון עמלים עליה כבר שנה.
כל היום טלפונים, סגירות אחרונות עם מסאז'יסט (שלא תגידו שלא מפנקים אתכם), רקדנים/יות, משרד יח"צ וכלי התקשורת.
למזלי יש לי בן זוג תומך עם קשרים טובים, ועל זה נאמר - אם יש קשרים אז מי צריך פרוטקציה???
הוא עוזר לנו לדחוף את הפרוייקט קדימה ומקדיש מזמנו וממרצו כדי לקדם את הכל לחשיפה משמעותית.
ואחרי הכל עוד נשאר לו כוח לפנק אותי ולגרום לי לאי אלו גניחות רמות שבסופן חיוך ענק ואידיוטי שנותן לי כוח להמשיך ולהתרוצץ בין כל הסידורים האחרונים.
אני יודעת שהיום זה יום השואה ואולי זה לא הכי פוליטיקלי קורקט לכתוב על הציורים שלי, אבל בשבילי זה חשוב במיוחד ביום זה.
סבו של סבתי הוחרם על ידי הקהילה היהודית בזמנו כיוון שלפרנסתו צייר ציורי קיר גם בכנסיות אבל כשהאנטישמיות גברה גם פרנסה כבר לא היתה לו.
סבתי שתזכה לחיים ארוכים, שעל שם אמה אני נקראת, גם מציירת, זה כשרון שעובר מדור לדור ולא הושמד למרות הנסיונות.
אני נושאת בגאווה את שמה של סבתא רבא שלי שאותה לא הכרתי כי היא לא שרדה את מחנה הריכוז.
סבתי למזלי, ניצלה בזכות קסטנר.
במשך כל השנים שבהן אני מודעת לכך שאני נושאת את זכר אמה עבור סבתי, חשוב לי לחיות, להצליח, להגיע להישגים, לשמוח, להמשיך להתקיים ובתקווה גם להביא לסבתי את האפשרות להכיר את הנינים, דבר שנמנע מאמא שלה בגלל השואה.
העצמאות והמדינה שלנו מקבלת מימד חשוב דווקא בשל הקירבה ליום השואה - אין לנו ארץ אחרת!
אז למרות שעדין אנחנו נלחמים יום יום על קיומנו בארץ הזו, והמציאות כאן היא לא קלה - אבל היא מאתגרת והיא שלנו!
למרות הקשיים אני אמשיך ליצור, לשמוח, לחיות!
מקווה לראות את כולכם, חברי היקרים, בערב יום העצמאות, במסיבת ההשקה של תערוכת Zיונות 2004, תערוכה שבאה מאהבה, כאב והמון תקווה לימים טובים יותר.
לפני 20 שנים. 19 באפריל 2004 בשעה 9:45
