הממלכה הכתומה

כל מי שמכיר אותי יודע - אני לא טיפוס של בוקר.

בבוקר אני בוהה בחלל במבט אטום, לא ממש מתקשרת, לא ממש מחוברת.
אפילו דיברתי עם אביס לא מזמן שזה לא תקין שהעמותה לזכויות האדם לא עשו שום דבר לביטול הבוקר או לפחות להפיכתו לבחירה.

ופתאום... משהו אחר קורה לי בבקרים.

אני מתעוררת מקרני השמש הראשונות ומציוץ הציפורים, מביטה ולצידי רואה איש מקסים. אני מתבוננת בפניו האציליות, העיניים הטובות עצומות והשפתים החושניות רפויות.
ופתאום הוא פוקח עיניו ומביט אלי ועל פניו זורח חיוך ענק ומאיר כמו השמש.
הוא שולח אלי את זרועותיו לחיבוק ומניח ראשו על חזי, ליד הלב הנמס לגמרי מהחיוך.

פתאום אני שרה לעצמי בבוקר (רק לעצמי - לטובת הסביבה, עם הזיופים שלי 😄
פתאום המבט הבוהה, האטום, מתחלף בחיוכים ענקיים ומפגרים.

כבר חודש... קשה להאמין...
חודש שהחיוך הזה ממיס אותי כמעט בכל בוקר.