לרגל המצב, הנה סיפור על מרתפים נעימים יותר (פורסם במקור בינואר 2011).
****
באותה תקופה גרתי עם שתי שותפות בדירה באחד הבניינים הכי מוזנחים בתל אביב. כמה שהבית היה מוזנח, מערכת היחסים בבית הייתה מוזנחת יותר. שירן, שהסתובבה כל הזמן עם קופסת סיגריות בחזייה, שמה לעצמה למטרה לעשן בשירותים הלא מאווררים שלנו כדי שאנחנו ניחנק שם אחריה. אני עדיין מתביישת להגיד את זה, אבל אני לא יודעת איך קוראים לשותפה השנייה. היא אף פעם לא דיברה איתי, רק נעצה מבטים ריקים מדי פעם כשהיא נכנסה הביתה. ואז מיד לחדר שלה, להסתגר שם. היא הפעילה כל מיני מכשירים חשמליים שם, אני מנחשת, לפי הרעש; מדי פעם החשמל בדירה היה נופל בגללה. שירן אמרה שהיא מחזיקה שם את הוויברטור החזק בעולם. בטח היה סתם מייבש שיער תקול. העניין הוא שהיא אף פעם לא הייתה יוצאת, אחרי שהפקק קפץ, כדי להרים אותו. הייתה נשארת בחושך ומחכה שמישהי אחרת תעשה את זה. שירן הייתה צורחת עליה מדי פעם, אבל בשלב מסויים גם לשירן הפסיק להיות איכפת. לא היו לנו טלוויזיות, לא היה מזגן. הן היו יושבות בחדרים שלהן מאחורי דלתות סגורות, מחכות שאני אעשה משהו בנושא. הפקק עצמו היה בחדר המדרגות, קומה מעלינו. אז היה צריך להתלבש, לקחת מפתח, לצאת החוצה. האור באמת לא שיפר כלום, גם אני תהיתי למה אני טורחת, רק רואים יותר טוב שאף אחת לא עשתה כלים, שהרצפה מטונפת, שהניאגרה מלאה בדלי סיגריות.
ביום שבו זה קרה, אני חושבת שנרדמתי בצהריים, אולי כי היה אוגוסט ולא הייתה דרך אחרת להתמודד עם החום. התעוררתי מבולבלת באמצע הלילה. נרדמתי עם אור אבל החדר היה חשוך. זאת אומרת, הפקק קפץ עוד פעם. הבית היה שקט לגמרי. הן לא היו פה כשנרדמתי, יכול להיות שגם עכשיו הן לא היו. תהיתי איך הפקק קפץ בלי הסופר-ויברטור של מה-שמה, אבל הרי יכול להיות שהיא באה, הקפיצה והלכה. זה לגמרי התאים לה, לעשות דבר כזה.
כשנרדמתי הייתי לבושה אבל התעוררתי כדרכי רק בחזייה. הסתכלתי על ערימת הבגדים על הרצפה בגועל. אמצע הלילה ואני עדיין רטובה מזיעה. התלבטתי קצת, חשבתי לחזור לישון ולהרים את הפקק בבוקר, בסוף השתחלתי החוצה מהחזייה ולבשתי חלוק, שאמנם היה חם, אבל גם מנגב. לא מצאתי את החגורה. החזקתי אותו סגור ביד אחת. קיוויתי שהאור לא יידלק ברגע לא מתאים, ואף אחד לא ישים לב שכבר חודש לא גילחתי. יצאתי החוצה להרים את הפקק. שיואו, שאני מטומטמת.
מישהו חיכה בחוץ, בחושך, הבנתי את זה ברגע שסגרתי את הדלת. הייתה צללית מאוד ברורה באור מהחלון הקטן של המדרגות, ואחרי רגע הצללית הזאת הצמידה אותי לקיר ליד הדלת, סתמה לי את הפה ביד אחת, משכה ממני את החלוק ביד השנייה. הייתה מין אנחה, מין שמחה שזה כל מה שאני לובשת, ויד שעוברת לי בדקדקנות על הגוף. אז הבנתי שזה גבר. הוא חפן לי את השדיים, אני ניסיתי להגיד משהו, היד השניה נכנסה לי לפה. הכל היה מאוד מהר, אני הייתי מאוד מטושטשת. היד עברה לי על הבטן, אני רעדתי, האיש נצמד אלי מאחורה, הזין שלו חצי עומד בין פלחי התחת שלי. היד עברה אל המפשעה, עצרה בהפתעה על השיער שצמח שם פרא, אני התחלתי לבכות. משהו התלבש לי על הראש, שק, שק שהריח כמו חתולים. הוא נקשר לי סביב הצוואר. מישהו הרים אותי כאילו הייתי תיק גב. החלוק נשאר מאחור. התחלתי לצעוק, ואז הראש שלי נחבט במשהו מתכתי, אולי המעקה. כשהתעלפתי יכולתי לחשוב רק שלא הספקתי להרים את הפקק.
***
התעוררתי בעמידה במקום חם. אגלי זיעה טיפטפו מבתי השחי שלי על החזה והבטן. הידיים שלי נחו הרבה מעלי. קשורות. הרגליים שלי היו קשורות גם, אחת לשניה ולמשהו על הרצפה. ניסיתי להרגיש עם הרגליים. שרשראות. הן היו חצי-רטובות, בטח מזיעה. היה חשוך ומסריח, שתן וחתולים, ולקח לי לא מעט זמן להבין שהשק עדיין מכסה את הראש שלי. חיכיתי ככה. קיוויתי שמישהו יבין שהוא עשה טעות. או לפחות יאנוס אותי ויחזיר אותי הביתה. שום דבר לא קרה.
***
התעוררתי שוכבת על הרצפה. רצפה חולית, מהסוג שלא מנקים אף פעם. הזרועות שלי כאבו נורא, גם כפות הרגליים. הרגליים עדיין היו קשורות, גם הידיים, אחת לשניה, אבל לפחות לא עמדתי. משהו כיסה לי את העיניים אבל לא את שאר הפנים. זאת הייתה הקלה אדירה. היה עדיין חם. כשזזתי קצת הרגשתי כמה כל הגוף שלי, בתי השחי והציצים והבטן והירכיים, כולם רטובים מזיעה. משהו, כנראה רגל, דחף את הפנים שלי למטה, וככה מצאתי קערה קטנה עם מים פושרים לידי. שתיתי כמה שיכולתי. משהו, כנראה אותה רגל, שיחק לי עם המפשעה. חשבתי להתנגד אבל היה לי חם מדי. המשכתי לשתות. בשלב מסויים השאירו אותי שם.
***
התעוררתי עומדת, רטובה, קשורה, תלויה, צמאה ועייפה. התעוררתי גם כועסת. אני לא יודעת מה הזכיר לי לכעוס עכשיו. אולי המחשבה שבלעדי, מי יודע כמה זמן אני שם, החשמל בטח עדיין למטה והאוכל נרקב בפריזר. עכשיו גם נזכרתי שאולי אני יכולה לצעוק ומישהו יבוא לעזור לי. ניסיתי לצעוק. אבל משהו היה תקוע בפה שלי. לפי הטעם היבש, החולי, על הלשון שלי, זה בטח היה איזה סמרטוט. אה, וריח השתן של החתולים: השק על הראש שלי. ניסיתי לצעוק בכל מקרה. זה לא עזר. החלטתי לא להרדם הפעם. ניסיתי לחשב כמה זמן אני פה, ובאיזה צבע הבננות במקרר שלי. הציפיה השתלמה: אחרי מה שהרגיש כמו שש או שבע שעות, שמעתי דלת נפתחת.
לא דלת מעץ סנדוויץ' בכניסה לחדר שלך, כן? דלת ברזל כבדה, עם מנעולים כבדים שגונחים כשמזיזים אותם, דלת שאומרת, פה גם פצצה לא תעבור. הצליל הזה היה הדבר הכי נורא ששמעתי בחיים שלי, הכי מאיים ומצמית ומשתיק. חשבתי לצעוק קצת, עד ששמעתי את הצליל הזה. אחריו פשוט ניסיתי לא לזוז.
שני זוגות של רגליים. אחד הולך מהר, צעדים מהדהדים; אחד הולך לאט, רק כמה צעדים. הם מדברים בשקט. אני מנסה להיות גופה תלויה. רק לא לתת למישהו רמז שאני כאן.
אחד מהם אמר, "היא ישנה?"
השני אמר, "היא צעקה ממש עד לא מזמן, התעייפה. נראית לי ישנה".
הוא היה כאן כל הזמן הזה! עכשיו ניסיתי לנשום כאילו אני ישנה. איך נושמות בחורות ישנות?
הראשון, הקול שלו עמוק יותר, סמכותי, אמר, "טוב, אני זז לחדר כושר ואז אפשר להתחיל. הבאת צינור מהחנות, כן?"
"כן. מה עושים הפעם?" אמר השני. הוא בטח היה צעיר. אולי בגילי, אולי פחות. באותו רגע הרגשתי את הציצים ואת הכוס שלי כמעט פועמים. האנשים האלו מסתכלים עלי ככה. כמה זמן היה לוקח לי להתגלח? למה לא עשיתי את זה? כי לא היה וילון באמבטיה והרגשתי חשופה. מטומטמת, מטומטמת.
"מה עושים?" חזר אחריו הראשון? "לא עושים, עושה. אתה מצלם וזה כל מה שאתה עושה. מה אני עושה? יש רשימה, סגרנו על דברים מאוד מדוייקים".
"זה די מסריח," אמר השני. "למה אני לא יכול לעשות כלום?"
"כי אתה תחרוג מהתכנית, והבחורה מולך שילמה די הרבה כסף לקבל בדיוק מה שהיא רוצה".
"אני לא אחרוג משום דבר," אמר הצעיר. "אני גם יודע לקרוא מהדף. בחייאת, בן, אל תהיה אפס".
השתרר שקט במרתף. מים טיפטפו באיזה מקום. שילמה כסף! לקבל מה שהיא רוצה! אני לא מי שצריכה להיות פה! וכל מה שעומד ביני לבין החופש זה להגיד --
"יודע מה," אמר האיש שכנראה היה בן, "למה לא. קח את הדף, קרא אותו טוב, יש הערות שלי מהראיון איתה. אל תתחיל אם אתה לא בטוח לגבי משהו. יש לך כמה שעות, קח את הזמן, תנקה אותה, תעשה את סעיפים אחת שתיים שלוש. שים את המצלמה על השולחן שם."
"תודה בנאדם. לא תצטער מבטיח".
"אני מקווה באמת. יאללה, נתראה בשש-שבע".
"יאללה".
צעדים החוצה, צעדים אחרים כלפי. ואז: הסטירה של החיים שלי.
הפסקתי להעמיד פנים כאילו אני ישנה.
כיסוי הראש הוסר. אני במרתף, מרתף של בית משותף. נורה אחת תלויה מהתקרה, אולי ארבעים וולט, עושה מספיק אור כדי לשרוף לי את הרשתיות. חשמל. מד מים. צינורות. ספה, כמה זוגות אופניים. פנים של איש לא מגולח, לא מסופר, בגופייה לבנה. מסתכל עלי, מחייך חיוך קל, זדוני. אני מנסה להגיד דרך מה שלא תקוע לי בפה, אני לא הבחורה ש--
הסטירה שתשלח אותי לחיים הבאים.
כשאני מרימה את הראש הגב שלו מופנה אלי. האור יותר נסבל עכשיו. הוא קורא בקפדנות מדף נייר מודפס. על מה שהיה בטח שולחן הטלפון של איזו משפחה יש עכשיו מצלמת וידאו, והוא מפעיל אותה עכשיו. מי יקבל את הווידאו הזה? אני לא רוצה אותו. אני מנסה למשוך את תשומת ליבו באמצעות המילים היחידות שאני מצליחה להגות, "מממ" ו"אווווו", אבל כשהוא מסתובב אלי, הוא מחזיק צינור ביד.
זרם המים -- אפשר לנקות איתו ג'יפ בינוני -- תופס אותי קודם כל בבטן. אני רוצה להקיא ולא מצליחה. בירכיים, ברגליים, קצת מעל הכוס ומשמאלו. על הציצים. הוא צולף לי בפטמות. אני מנסה לצעוק, אבל הסמרטוט הזה, לא פשוט איתו. רק מכאב אני מסתובבת על צירי. הוא מרוצה. הזרם עושה לי שמות בתחת. הוא מצליח לצלוף בין הפלחים. זה כמעט חוקן. ואז ישר בכוס. הוא עושה מה שהבוס שלו אמר לו, הוא לוקח את הזמן. אני מתייפחת אבל הוא לא שם לב. כשהוא מכבה את הזרם אני לא מנסה להגיד כלום יותר. הוא נותן לי לטפטף על הרצפה. רק אז הוא מביא מגבת, מגבת חוף של קוקה קולה, מנגב אותי בגסות, לש את הציצים שלי דרך המגבת. משחרר את הידיים שלי מכבליהן. מתיישב על הרצפה, משחרר את הרגליים שלי. אני חושבת לבעוט לו בביצים. אני בוחרת בדרך פעולה סבירה יותר: אני קורסת לתוך הידיים שלו.
הוא גס וחסר סבלות, אבל נעים ומריח טוב. אני שונאת אותו בגלל שהוא מריח טוב. הוא מעסה את הכתפיים שלי, מחזיר את הדם לכפות הרגליים, מלטף לי את הכוס עד שאני מפסיקה לרעוד. יכול להיות שאני מניחה ראש על הכתף שלו, אבל זה לא בחיבה אלא כי הצוואר שלי כואב. כשהלחי שלי מתחככת בגופיה שלו -- הוא רזה מדי, אבל נעים -- אני מבינה שמה שמחזיק את הסמרטוט בתוך הפה שלי הוא סלוטייפ שכרוך סביב הראש. במהלך הליטוף אני מבינה משהו: הם כבר הספיקו לגלח אותי. אני תוהה מה עוד הם עשו כשישנתי.
אני מחכה לעוד מכות, אבל הוא עושה משהו אחר מאוד: הוא מוציא שתי קוקיות גדולות, ורודות ומצועצעות מהכיס שלו. אני מסתכלת עליו, מסתכלת על הקוקיות, מתחילה לצחוק. הוא צוחק גם. הוא תופס את השיער שלי, מושך. אני מפסיקה לצחוק אבל הוא לא. המבט שלו קשה כשהוא מכאיב לי, גם כשהוא צוחק. הוא מאגד את השיער שלי בשתי אלומות גדולות, בשני צידי הראש, וקושר את הקוקיות. חזק מדי. ואז כמה סטירות. אני צוחקת ובוכה ומניחה את הראש על החזה שלו ומנסה לנשום דרך האף.
"על ארבע. זקופה".
לסרב יהיה מתיש מדי. הוא עומד מאחורי ומעביר את הרגל שלו בין הרגליים, על הבטן והכוס שלי, והשרוכים שלו שורטים את כל מה שאפשר לשרוט. הוא הולך וחוזר עם משהו מצלצל ומתנדנד ביד. אני מנסה להשאר על ארבע וזקופה. הוא מנופף אותו מול הפנים שלי. זה קולר. זה קולר ורוד. זה קולר ורוד עם ניטים אדומים, והוא הקולר הכי יפה שראיתי בחיים שלי.
"את רוצה אותו?"
אני רוצה אותו. אני מתחילה לבכות. זה מוצא חן בעיניו. הוא צוחק. הוא מצליף בי עם הקולר הזה. הקולר הזה מכאיב מאוד. הוא מכוון לתחת שלי, אבל פוגע גם בירכיים, בבטן, בגב, קצת במפשעה. אני בוכה. הבכי שלי מהדהד במרתף. גם רעשי הקולר המוצא את העור החשוף שלי.
"את רוצה אותו? אני לא שומע."
השאלה מוציאה ממני בכי מהסוג ההיסטרי. אני מקווה שאין ילדים מחוץ למרתף הזה, שתוהים למה הוא נעול, כי הם צריכים את האופניים שלהם. הוא מכה ללא רחם. טוב לי כשהוא מרביץ לי, אני לא רוצה שהוא יפסיק. כי כשהוא יפסיק אני --
הוא מפסיק.
"את רוצה אותו?"
אני מהנהנת. ואז מתחילה לבכות שוב. הוא מלטף לי את הפנים עם הנעל. נעל ספורט מלוכלכת בסיד, נעל של פועל יום. אני בוכה בשקט אבל מרטיבה לו את הנעליים כנקמה שקטה. כשהבכי מוריד עוד הילוך הוא אומר, "אוקי, תרוויחי אותו. תלכי לשם, לארון חשמל".
אני הולכת על ארבע לארון החשמל. הוא מפסיק אותי בצליפת קולר מדוייקת. "לא כמו משעממת," הוא אומר. "תעשי את זה סקסי". אני מנענעת את התחת. התחת שלי מתנענע כלפיו וכלפי המצלמה. אני הולכת סקסי. כמו כלבה מיוחמת. כמו חתולה פתיינית. מה אני, חתולה או כלבה? השאלה הזאת מטרידה אותי. אני מרגישה שאני לא יכולה להיות סקסית בשביל האיש הזה שחטף אותי ומענה אותי לפני שאני אדע אם אני חתולה או כלבה.
"עכשיו תחזרי".
אני הולכת על ארבע. הרצפה מטונפת והציצים שלי מתנדנדים לי בין הידיים. אני נועצת בו מבט, בו ובזקפה ההולכת ומנכיחה את עצמה מתחת לריצ'רץ' של הג'ינס. הוא נראה כמו תיכוניסט. השיער שלו ארוך ומחומצן. יש קערה קטנה של אוכל או של מים מתחת לשולחן שעליו נחה המצלמה המצלמת אותי עכשיו, אבל אי אפשר לדעת אם זו קערה לכלב או חתול. אני באה אליו ומסתכלת עליו בפה פעור ומלא סמרטוט. הוא מניח רגל על הראש שלי, מצמיד אותו לרצפה. היא מריחה כמו שתן. הוא מוריד את הרגל. אני משאירה את האף צמוד לרצפה. הוא מרביץ לי בירכיים. אני בוכה עוד פעם. הוא סוגר את הקולר סביב הצוואר שלי ומלטף לי את הראש מאוד בעדינות.
"רוצה לראות את עצמך במראה?"
לא. אני מתחבאת בין הרגליים שלו בפחד, בהיסטריה. הוא תופס אותי בקוקיות -- קוקיה אחת בכל יד -- ולוקח אותי למראה שניצבת ליד הקיר. אני מטונפת. חול ואבק צמודים לשיער שלי. הציצים שלי אדומים, אולי מזרם המים. העיניים הגדולים, המפוחדות, והשפתיים הפעורות סביב הסמרטוט, הקוקיות -- כולם משווים לי מראה של חיית מחמד מטומטמת במיוחד.
והקולר כל כך יפה לי. אני בורחת מהמראה, ובאופן מוכני אני עושה את זה על ארבע, תוך כדי שאני מנענעת את התחת. זה מוצא חן בעיניו, הוא נותן לי ללכת, אבל לא רחוק מדי; כשאני מגיעה לטבעת הברזל שקודם כבלה את הרגליים שלי לרצפה הוא אומר, "תעצרי! יו, איך שכחתי. רגע, שכחתי את הזנב שלך.
אני מתיישבת ומסתכלת עליו. הוא מחטט בתיק גדול ומקלל, מוציא ממנו שפופרת חצי-גמורה של משהו, ואז זנב ארוך, ורוד וחמוד, ואז גם את חתיכת הסיליקון העגלגלה והשמנה המחוברת אליו.
אני גוררת את עצמי אחורה, עם הידיים, התחת צמוד לרצפה כמה שאפשר. אני אומרת "מממ" ו"אואו" חליפות. הוא מתקרב לאט. שפופרת בידו האחת, זנב בשניה. אני יודעת שבקרוב אתקל בקיר, אבל אני לא מפסיקה לברוח. אני מקווה לפחות שכשהוא יאנוס אותי, אני לא אהיה בטווח הצילום של המצלמה שלו.
אנחנו בפינה. אני מטונפת ומלאת אבק. לא איכפת לו. הוא יושב ישיבה מזרחית על הרצפה המטונפת, אני בחיקו. הרגליים שלי למעלה. אני נושמת בעדינות. הוא משקיע את חתיכת הסיליקון בתוכי. מכניס קצת ומוציא קצת פחות. מכניס קצת יותר ומוציא עוד פחות. אני צועקת מתחת לסמרטוט. הוא לגמרי מתעלם מהמחאות שלי. אני מרגישה את עצמי עוברת לעולם הבא. הדבר הזה גדול כמו האגרוף שלו. לו לא איכפת. אני מתנשפת ובוכה והאף שלי מטפטף על הסלוטייפ סביב הפה שלי, ואני תוהה כמה עוד יש להכנס. הוא אונס אותי בקצב אחיד, כל פעם עוד מילימטר פנימה. כשהוא מגיע עד הסוף התחת שלי לוקח את הסנטימטר האחרון בקול יניקה רעבה. זה מצחיק אותו נורא. אני רוצה להרוג אותו, אני חייבת להרוג אותו לפני שהמצלמה הזאת יוצאת מהחדר הזה.
"עכשיו תלכי בשבילי עד למצלמה".
אני עושה את זה בלי להתמרמר לרגע. הברכיים שלי רועדות.
"תכשכשי בזנב, בהמה".
אני מכשכשת בזנב כמו בהמה. ואז כמו חתולה. ואז כמו כלבה. הוא הולך אחרי. הוא בועט לי בבטן ומפיל אותי לרצפה. הוא לוקח אותי וקושר אותי בחזרה כפי שהייתי: חתיכת בשר תלויה. כשהוא קושר לי את הידיים, אחד הציצים שלי נח לו על הכתף. הוא מכסה את הראש שלי בשק, אבל לא מוריד את הקולר והזנב. הוא שוטף אותי שוב בצינור, ואני שוב משתנקת מכאב.
שש-שבע מגיע מיד אחר כך, והאיש השני נכנס, אומר שלום. "איך היה?"
"עשיתי הכל בול", אומר לו השני. אני רוצה להלשין שהוא כמעט שכח את הזנב. התחת שלי כואב. אני מכשכשת בתחת. "יצא אחלה, אחלה צילומים".
"יופי גלעד. סומך עליך. איך היא?"
"שרמוטה משהו פחד. כמעט אוננה עלי שאני אשים לה קולר. אי אפשר להפסיק להרביץ לה, רעבה זאתי לעוד".
"כן, היא נראתה די נלהבת בראיון".
"וציצים ליגה. ליגה אחרת, בנאדם," והוא חופן אחד מהם ומשחרר. אחד מציצי הליגה שלי.
"יאללה", אומר הבוס. בן. צריכה לזכור את השם למשפט בהאג. "נרביץ לה קצת, ניכנס לעניינים?"
האנס הצעיר לא מחכה להזמנה נוספת. הוא מנחית מכה מצצלת בדיוק באמצע השד הימני שלי. החבר שלו מכה את השד השמאלי. מכה אחת בכל צד. ימין. שמאל. ימין. שמאל. אני מריחה אותם נהנים. אני מתפתלת בין שניהם. זה כמעט כמו משחק מסירות. הציצים שלי פועמים. הם בטח מאירים את המקלט.
הם עומדים שם, מתנשפים.
"יאללה," אומר בן. "יאללה. סעיף חמש. בוא נוריד לה את הכיסוי ראש --
הוא מרים את שולי הבד שמכסה את הראש שלי. אנחנו מסתכלים זה בזה. הפה שלי פעור סביב הסמרטוט. שלו סתם פעור. הוא מוריד אותו בחזרה. יש שקט מביך.
"גלעד," הוא אומר. "יאללה, סיימת להיום, חמוד. תודה".
גלעד נשמע מאוכזב. "סגור, גבר?"
"כן. נשאר די מעט, עשית עבודה טובה. תקבל גם בונוס על היום. יאללה, נראה אותך".
גלעד הולך, הדלת הכבדה נטרקת מאחוריו. בן נחפז אלי. מפשיל את כיסוי הראש, משחרר את הידיים, את הרגליים, את הקולר. מסיר בעדינות את הסמרטוט. כשהוא יוצא מהפה שלי הוא מביט בי בפחד. אני עומדת שם. אני לא יודעת מה להגיד. הוא אומר, "שבי בבקשה, רגע", ומחווה על הספה. אני הולכת לשבת. הוא מחטט בתיקים שלו. שולף משם חלוק, בא ונותן לי אותו. אני מחזיקה אותו על הברכיים. שולף תרמוס. מוזג קפה לתוך המכסה שלו. מגיש לי את המכסה. אני שותה. אני מחזירה את התחושה ללשון ולשפתיים.
"תשמעי --" אומר בן.
אני מהנהנת חלושות.
"תשמעי --" אומר בן. "התרחשה כאן טעות בזיהוי".
אני לוחשת, "כן".
"אני יכול רק להגיד לך, תשמעי, אני מתנצל".
"כן". אני מבינה פתאום שהזנב ההוא עדיין נמצא עמוק בתוך התחת הבתולי-ממש-לאחרונה שלי.
"אם זה שווה משהו, ולא שאת רוצה לשמוע תירוצים עכשיו, היה חשוך, ואת מאוד דומה מבחינת מידות ללקוחה שלי, שלומית".
אני מנסה לחשוב, אם שלומית זה השם של מה-שמה, השותפה שלי בעלת הוויברטור.
"אני--" אני אומרת. "בסדר. טעות. הבגדים שלי? איפה?"
לא, לא היו לי בגדים. יצאתי מהבית בחלוק. והמבט שלו לא מבשר טובות.
"אני לא חושב שאת מבינה," הוא אומר. "אני לא יכול לתת לך לצאת מהמרתף הזה. אני אהיה גמור. ומילא אני, השותף שלי --"
"אני לא יודעת עליך כלום," אני אומרת מהר. "לא זוכרת בכלל איך אתה נראה. וגלעד, רק הסתכלתי לו על הרג--"
אופס.
"אני יכול לנסות לדאוג שיהיה לך נוח פה", הוא אומר ותופס אותי בשיער. הקוקיות עדיין שם. הוא מושך אותי אחריו. אני מתחילה לבכות שוב. "מחר נביא לך אוכל". על הרצפה, בפינה, נחות שתי קורות עץ, והוא מזיז אותן עם הרגל. מתחתיהן יש פתח לא גדול ברצפה, והוא מפיל אותי אליו בגסות. הוא קופץ אחרי, הברכיים שלו חופרות בתחת שלי, מרים את הידיים שלי, מצמיד אותן לטבעת מתכת שקבועה בגומחה הזו ברצפה. קושר אותן באלימות. הוא מטפס החוצה ומציב את הקורות מעלי. אני נשארת בחושך. "תנסי לא לחשוב על זה הלילה," הוא אומר באמפתיה. אני שומעת את דלת המרתף נפתחת, נסגרת וננעלת.
***
בבוקר הוא מעיר אותי עם קצת לחם ומים. הוא משחרר כדי שאוכל לאכול, אבל אני חלושה מדי. הוא מאכיל אותי בזמן שאני שוכבת בגומחה מתחתיו.
"את רוצה עוד משהו?"
"כן", אני לוחשת. "תן לי לראות את הדף ההוא".
הוא מסתכל עלי, הולך, חוזר. אני לוקחת את הדף ומתיישבת מחוץ לגומחה. קוראת את הכל. סעיפים אחד עד שש.
"מה?" הוא שואל.
"כמו שזכרתי," אני אומרת. "שכחתם לעשות את סעיף ארבע".
