"אני מאוד מקווה שאתה לבוש שם", היא אמרה לפני שהדלת נפתחה.
עבר שבוע מאז הערב הנוראי ההוא, שבו זכיתי להסיע אותם לדירה שלו, לשבת במכונית עם הידיים על ההגה ולשנוא את העולם כל כך. אחר כך, כשהסעתי אותה הביתה, סמוק מזעם ושותק, היא הניחה את היד שלה על הביצים שלי. אבל כשהגענו היא רק ליטפה לי את הראש, כמו שמלטפים לכלב שלא מכירים, ואמרה, "ילד טוב".
ועכשיו היא הזמינה את עצמה אלי, מה שידעתי שיקרה: אני אישית הייתי די בטוח שהיא מעדיפה אותי על פני ההוא, ושהוא היה רק ניצב בבחינת הכניסה הקשה בהיסטוריה של הבדסמ. אני כזה, אופטימי. כשהיא התקשרה ואמרה שהיא באה הערב, הבנתי מזה שההוא מיצה את תפקידו ועכשיו תורי. ביליתי את אחר הצהריים בניקוי יסודי של הדירה ושל הביצים שלי ושל היסטוריית הדפדפן. החלפתי מצעים, אפילו פיניתי את הפח באמבטיה. אני לא יכול להגיד שלא שקלתי לחכות לה שם עירום ומוכן להתמסר, אבל למרבה המזל...
"אני לבוש", אמרתי. היא עמדה בפתח עם סלים בשתי הידיים, והיא הגישה לי אותם. "אני ילד טוב".
"ילד טוב... ושיודע את מעמדו".
"את מעמדו?"
"מספר 2", היא אמרה וצחקה. לא אהבתי את הצחוק הזה.
"אז... ההוא?" הנחתי את הסלים על השיש במטבח.
"ההוא בדרך", היא אמרה.
הסתכלתי בה באימה ושתקתי.
"אני רואה מהמבט שלך שאנחנו צריכים להחליף מילה", היא אמרה. הנהנתי בפה פתוח. "ואני במקרה צריכה להשתין. אז בוא".
הלכנו לשירותים שלי, שמירקתי בתקווה נואלת רק שעות ספורות קודם לכן, והיא הושיבה אותי על הברכיים, עמדה קרוב אלי והורידה את המכנסיים והתחתונים. הכוס שלה עמד כל כך קרוב לפרצוף שלי שזה נראה כאילו הוא עומד לאיים עלי שהוא יפוצץ אותי מכות. "מה זה?" היא אמרה.
"זה הכוס שלך".
"וזה בשבילך?"
עניתי, בלי להיות מסוגל להתיק מבט מתלולית השיער השובבה שמולי, "לא".
היא התיישבה בלי טקס והתחילה להשתין.
"בשביל שזה יעבוד בינינו", היא אמרה, "אתה צריך לדעת להסתפק בשאריות".
"שאריות?"
"דברים שאני לא עושה עם ההוא", היא אמרה.
"שאריות".
"הכוס שלי יפה בעיניך?"
"יפה", אמרתי. הזין שלי ניסה נואשות להמלט דרך הריצ'רץ' שלי.
"ובשביל מי הוא?"
"בשבילו?"
"כן. והוא מזיין מצויין. אתה תשמע הערב. בחיים שלי לא צרחתי כל כך הרבה". אולי רק מהמחשבה, היא רעדה פתאום, וזרם השתן הפסיק.
שתקתי.
"ומה אתה מקבל?"
"שאריות, אמרתי והגשתי לשון. היא ניגבה את עצמה עלי.
"מה אומרים?"
ליעלעתי בגרון ניחר. מה כבר אפשר להגיד אחרי משהו כזה? אמרתי את הדבר היחיד שעלה לי בראש: "בשביל מה הסלים?"
"מצרכים. יש שם גם כמה דפים עם המתכונים".
"לא, אל תסבירי לי. הבנתי: בזמן שהוא יזיין אותך על המיטה שלי..."
"...אתה תכין לנו ארוחת ערב מפניקה".
"אני שונא אותך", אמרתי בכנות רבה.
"אל תשנא", היא אמרה והתלבשה. "אם דייקתי במתכונים, ישארו לך שאריות".
