ירקרקות האופר

לא באמת עצמאות אם אין רסן בסביבה.

הגעתי בחמש דקות איחור.

מסעדה גדולה והמונית, ואין בו אף שולחן שבו ישובה רק אישה אחת לבדה. בעומדי שם כמו מטומטם, כמעט ציפיתי לא לראות אותה; אבל הנה היא יושבת על הבר, לא נראית כועסת בכלל, למעשה, משוחחת קלות עם איזה מישהו, דרינק ביד, הכל בסדר. 

התקרבתי. היא פנתה אלי בחיוך ממיס רקמות. 

הורדתי את הקול בשתי אוקטבות ואמרתי, "סליחה שאיחרתי," ופניתי לתת לה נשיקה בלחי, הכל באופן שיבהיר לגברבר ההוא, שנראה מעוניין משהו, שאני זה הדייט שלה להערב. היא אמרה, "זה בסדר, מותק, עוד אין לנו שולחן", ונכנעה לחצי החיבוק שלי בליטוף מרפרף על הגב, מקום שבו היא ידעה שיש לי שני סימנים כחולים – אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי. 

הגברבר אמר, "מי זה?" קול די נמוך היה לו. 

היא אמרה, "זה אמיר. אמיר, אמיר, זה גלעד. אחד מכם יהיה הדייט שלי להערב". 

שתקנו והסתכלנו זה על זה. לא היה מה להגיד אז לא אמרתי כלום. אמיר פתח את הפה, אבל סגר אותו. המלצרית פתרה את העניין והזמינה אותנו לשולחן שלנו. 

התיישבנו. היא בצד אחד, שנינו מולה. עיינו בתפריטים בדממה. נזכרתי במערכון של החמישיה הקאמרית ושכחתי אותו מיד. כעס התחיל לפעפע לי בעצמות. ההוא שתק גם כן. היא הסתכלה עלינו ברמז של חיוך, לא מפריעה לשתיקה, למעשה מתענגת עליה. כל רגשות האשם על האיחור הפכו לכעס והכעס הזה היה מופנה נגדה. אמיר נראה מבולבל, לא כועס. מראש נראה לי חלש. המלצרית הצילה אותנו עוד פעם: "מה תזמינו?"

חיכיתי שהיא תגיד משהו. גם ההוא חיכה, ואני חושב שזה מצא חן בעיניה. "אחד מהם יצטרך ארוחה קלה, את יודעת... כן. לעומת זאת השני יצטרך ניחומים. תזמיני להם... סלט קטן, וסטייק. פילה, רוטב, כרגיל. ולי כרגיל". 

המלצרית סבה על עקביה בשקט וביעילות. נשארנו שלושתנו. 

"המשחק הזה נולד", היא אמרה, ואני רכנתי קדימה בעניין. גם ההוא רכן, "מהרבה מאוד אכזבה". 

היא שתקה קצת, בוחנת אותנו, אבל לא אמרנו כלום. "הרבה מאוד גברים שהתגלו כלא מאוד גברים ברגע האמת", היא הוסיפה לאחר זמן. "אני אוהבת אותם רגישים ומשכילים ושנונים ויודעים לכתוב, אבל הרבה גברים הם כאלה. גם שניכם כאלה. אבל צריך להיות להם..."

"פייט?" אמר ההוא. 

"בדיוק", היא אמרה. רציתי לרצוח אותו. "פייט. ופייט מתגלה כשכבר מאוחר מדי, והנה עוד ערב אבוד, ושיברון לב ואכזבה". באותו רגע, כשהיא יושבת הרחק בצד השני של השולחן ומשחקת בסכין, היא נראתה כמו מישהו שלא מסוגלת לשיברון לב או לאכזבה. 

"על השיטה הזאת עליתי לא מזמן", היא אמרה. "יש לשניכם הזדמנות להוכיח שיש לכם פייט. תלחמו – כמו ג'נטלמנים, כמובן – ואחד מכם יגמור את הערב במיטה שלי. כמובן שאם אף אחד לא יוכיח את עצמו, תלכו שניכם הביתה". 

הסתכלתי עליו. הוא הסתכל עלי. היה לו מבט עמוק של זילזול בעיניים. זילזול, אתם מבינים? הוא, בי.

הסתכלנו עליה. היא לא אמרה כלום. אבל לא התכוונתי לתת לו לדבר ראשון. "אני", אמרתי, "יכול להגיד לך שיש לי סף כאב די—"

היא הרימה גבה והמילים די מתו לי על השפתיים. הרגשתי שהפסדתי נקודה. הרגשתי גם איך ההוא מסתכל עלי, מרוצה. 

"סף כאב זה נחמד", היא אמרה. "אבל התפארויות עצמיות, אין לי צורך בהן". ההוא גיחך. 

המלצרית הגיעה עם שני סטייקים וסלט. היא הניחה את הסלט ואת אחד הסטייקים בדיוק בינינו. הן החליפו חיוך והמלצרית נעלמה בדממה. 

אף אחד מאיתנו לא הושיט יד לאף צלחת. היא התחילה לאכול, מחייכת לעצמה. כולנו שתקנו ויכולתי ממש לראות איך השקט הזה משמח ומרגיע אותה, ומלחיץ ומפחיד את ההוא. חלש. 

"זה מבחן?" הוא שאל. 

"כמובן", היא אמרה ונגסה בסטייק. הגשתי יד לצלחת הסלט וגררתי אותה לאט לאט, נעצתי בה מזלג והתחלתי לאכול כמו האריה הכי גדול בג'ונגל. הוא נראה מובס. הוא לקח את הסטייק וניסה לאכול ממנו. ראיתי איך הגרון שלו יבש מכדי לבלוע. 

"טעים", הוא אמר כדי להציל את עצמו. 

הערב המשיך נהדר אחרי זה: סיפרתי סיפורים על הזמן שלי בניו יורק, הצחקתי אותה, הוא השחיל מדי פעם מילה או שתיים ובקושי נגע בסטייק. לקראת החשבון הוא ביקש סליחה והלך לשירותים. 

"בכל תחרות יש מספר שתיים", היא אמרה לי וחייכה. 

חייכתי גם. 

"יש לך אוטו?" היא אמרה והושיטה למלצרית, שהופיעה משום מקום, כרטיס אשראי. חשבתי על המפלצת השחרחרה שחיכתה לי ממש מול המסעדה ושמחתי שלקחתי אותה לשטיפה. "כן", אמרתי בחיוך הכי כובש שלי. 

הוא חזר מהשירותים. שנינו הסתכלנו עליו מתיישב. 

"אתה גר לבד?" היא שאלה אותו. רגע. 

"כן", הוא ענה, באותו חיוך ממש, כאילו הוא מודה לעצמו שהוא סידר את הבית. 

"יופי", היא אמרה וקמה. קמנו גם. הלכתי אחריהם. ניסיתי להגיד לה, "סליחה", והיא תפסה את התחת שלו ויצאה איתו החוצה. 

בחוץ היא אמרה לי, "מה אמרתי לך קודם?"

"בכל תחרות יש מספר שתיים?"

"בדיוק". 

"הבנתי", אמרתי, והלב שלי נפל. 

"אתה יכול ללכת הביתה עכשיו", היא אמרה. "כמובן שאתה יכול גם להסיע אותנו באוטו הגדול שלך". 

הבטתי בשמוק הזה כאילו אני ממש יודע לירות חומצה מהעיניים, אבל לא ידעתי. 

"מה אני… מה יצא לי… כלומר מה יקרה לי?"

"מעט מאוד", היא אמרה, ונכנסה איתו למושב האחורי. 

* הרשיתי לך לנקות את כל הדירה;

* נתתי לך את כל המכות שרצית ועוד;

* גמרתי לך גם בשיער, גם בפה וגם קצת בעיניים;

* השגחתי עליך בזמן שבישלת ואפילו אמרתי שיצא בסדר;

* איפשרתי לך להיות הדום לרגליים במשך שעות;

ואת עוד מתפלאת שאני עייף.

לעשות חיבוב לפרופיל.

אני עירום ומסטול על הספה באחת בלילה וכל כולי מושקע בפלייסטיישן החדש שקניתי. על השולחן מצטברת עבודה שצריך לעשות, הכיור מתמלא אט אט בכלים, אבל לא איכפת לי כי היא בחו"ל ואני כולי פורק עול. "גם כשאני בחו"ל, תחשוב שאתה תחת השגחה", היא אמרה. אבל אני מתגעגע ומתוסכל ובתחת שלי השגחה.

כשהפעמון מצלצל אני אפילו קצת מבולבל. מי יבוא הנה בשעה כזאת? מה האינטרסים שלהם? אני בוהה דרך העינית במטרה ברורה להתעלם מכל מי שזה לא יהיה. אבל זה הוא. אני מנסה לחשב כמה מהר אני יכול לרוץ ולהתלבש כשהפעמון מצלצל שוב, בחוסר סבלנות, והיד שלי מסובבת את המפתח במנעול כאילו היא לא שואלת אותי.

הוא נכנס ואני נסוג. הוא משפיל את המבט אלי, שולח יד לעבר המנעול על הזין שלי, משקשק בו כדי לבחון אם הכל באמת נעול, מושך אותו. הביצים שלי מתחפרות לתוך הכלוב ומתוך הגרון שלי, שהאדמה תבלע אותי בבקשה כאן ועכשיו, נפלטת אנחה צייצנית. הוא מביט בי במבט חמור סבר. אבל לא מוריד את היד מהמנעול. ביד השנייה הוא סוגר את הדלת.

עכשיו הוא מסתכל סביב ואני מתחיל לבלוע רוק, כי אני רואה על מה הוא מסתכל: כלים על השולחן בסלון. בגדים זרוקים במסדרון. הוא נכנס הביתה ומושך אותי אחריו באגביות כזאת, כאילו הוא מוביל כלב ברצועה. אני נגרר אחריו ועוקב אחרי המבט שלו: במטבח, נעל על השולחן; בחדר השינה, עטיפות של חטיפים במיטה. התחנה האחרונה שלנו היא חדר השירותים. הוא עומד שם ומביט בגועל במצב האסלה. הוא משחרר את האחיזה מהמנעול שלי ואני מחניק את אנחת הרווחה בתוך מין שיעול. הוא מסתכל עלי ואני רוצה לקבור את עצמי. בחיים שלי לא הרגשתי כל כך, כל כך עירום.

"רד על הברכיים", הוא אומר בכעס. "ודחוף את הראש לאסלה". אני בוער מפחד ומזעם ואני משפיל את הראש לעבר הכתמים, כאילו הולך להקיא. הראש שלי לא קרוב מספיק, ולכן הוא מניח רגל על הראש שלי ודוחף עד שהסנטר שלי נרטב. הוא מרים את הרגל ואני שומע את החגורה שלו נפתחת ונשלפת מהמכנסיים. אני מרגיש את התחת שלי, פתוח וחשוף.

"נעים לחיות בטינופת?" הוא שואל והתחת שלי בוער מכאב. "נעים? נעים?" מכה ועוד מכה. אני מצליח להחזיק עד הנעים הרביעי לפני שאני לוחש לכתם, "לא".

"לא שמעתי."

"לא", אני אומר בקול רם והלחיים שבפנים שלי שורפות פי אלף יותר מהלחיים של התחת.

"תישאר שם, תחשוב קצת", הוא אומר וסוגר את הדלת.

אני שומע אותו משחק בפלייסטיישן שלי.

אני בוהה בכתם המגעיל שמולי. הזין שלי צפוד מפחד. הביצים שלי פועמות. הברכיים שלי מתחילות לחרוק. הכי גרוע: אני ממש מצטער שלא הייתי טוב יותר. יותר מעליב מזה לא היה לי בחיים -- לדעת שהעונש שהוא נותן לי אפקטיבי. חולף המון זמן עד שהוא חוזר להתייחס אלי, זמן שבמהלכו אני נשבע שאני אקרצף את הכתם הזה למוות גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה.

"תוציא את הראש שלך מהאסלה".

הוא מסתכל בי בגועל. "נגב את עצמך. בוא לחדר השינה".

אני צולע אחריו והוא אומר, "תתחיל לסדר פה". הוא עומד ומשגיח עלי ואני מרגיש את המבט שלו חורך את הגוף שלי. אני מרים בגדים מלוכלכים וקולע אותם לסל הכביסה, מתכופף ומתרומם, חדרן עירום ופעור עם ארבע לחיים אדומות, תחת השגחה פרטית.

"תחליף מצעים".

"תשאב כאן".

המבט שלו לא מפספס שום דבר, וכשהחדר נקי אני מתנשף. הוא מוריד את הנעליים הכבדות שלו. "אני הולך לישון. לך יש לילה לבן. בבוקר נעשה לך מסדר". הוא פושט את החולצה ופורם את המכנסיים. "כדאי שתבריק, אם אתה מבין מה אני אומר לך. סע". אני פונה ללכת והוא אומר, "תעיר אותי בשש עם קפה. ותעיר אותי", הוא אומר וקורץ, "כמו שחברה שלך מעירה אותי".

אני מחזיק שני צעדים עד שאני מחוץ לחדר השינה ואני מצליח אפילו לסגור את הדלת לפני שאני מתחיל לדמוע. אבל היא הבטיחה!

אני מבריק את הכלים במטבח. היא הבטיחה!

אני מקרצף את המראה במסדרון. אני צריך רק לראות!

וסוף סוף את הכתמים שבאסלה. אני צריך רק לראות, אני אומר לעצמי. ולהריח. ולטעום. ופעם אחת להיות מזרן אנושי. ולחטוף ממנו מכות. אבל לא למצוץ לו.

בשש השמש זורחת ואני אפילו לא עייף. אני מכין קפה, קודם לעצמי. אני יושב במטבח (התחת כבר פחות כואב) ואני אומר לעצמי ככה. אני אומר לעצמי, זאת בטח טעות. אז אני... אני אמצוץ לו פעם אחת. פעם אחת ואחרי זה בטח היא תתקשר והוא יספר לה והיא תגיד, "נפלה טעות", ככה היא תגיד, וזה לא יקרה שוב. אני מכין את עצמי: אני חושב איך אני אמצוץ את הזין של -- שלו. אני מדמיין את העטרה המרשימה שלו נחה על המזרון, ואני נכנס מתחת לשמיכה, קרוב לסדינים... מגניב נשיקה ראשונה... מרטיב את השפתיים... "אתה תנשק את זה", אני אומר לעצמי. "אתה תצליח". ואיך שאני אומר את זה לעצמי צל נופל על המפתן והוא שם, מביט בי שותה קפה. אני מחזיר לו מבט של עגל, הכוס בחצי הדרך מהשולחן לפה שלי, תקועה באוויר.

"עבדת פה בכלל?"

אני אומר, "כן!" וקם מיד. הוא מעיף מבט מסביב. הוא עדיין רדום. אני מנסה להכין לו כוס קפה מבלי שהוא ישים לב אלי.

"כל הלילה עבדת?"

"ממש עד עכשיו, נשבע--"

"וזה מה שהצלחת?"

שנינו שותקים. אני נותן לו את הקפה.

הוא יושב על הכורסא בסלון. אני עומד מולו. הוא משחק בטלפון ומצביע למטה. אני עצבני ואין לי כוח. "מה לעשות?" אני שואל, כמעט בהתרסה. הוא לא מגיב, רק מחווה שוב כלפי מטה. אני יורד על הברכיים. הוא מחייג ושם את הטלפון על דיבורית. היא עונה מיד, "הי מאמי, בוקר אצלכם כבר?"

"כמעט", הוא אומר. "אני פה בבית שלך, הגעתי הנה בערב. רוצה לנחש מה מצאתי?"

היא בולעת את הרוק דרך השפוף. "מאמי אני ממש מצטערת. הוא שם איתך? אני מבטיחה להעניש--"

"הוא פה איתי. את לא צריכה, אני כבר טיפלתי בזה".

עוד שתיקה. "יופי!" היא אומרת. "אז הבית נקי?"

"עוד לא", הוא אומר ומסתכל עלי, "אבל אנחנו נעבוד על זה".

"מאמי, אני מקווה שאתה עושה מה שהוא אומר לך. לא רוצה לשמוע --"

"אנחנו עובדים על זה", אני אומר לטלפון.

"ומאמי", היא אומרת.

"כן", שנינו עונים. מביך. אנחנו יוצרים קשר עין מקרי ואני מיד משפיל את המבט לנעליים שלו.

"שתוק", היא אומרת. פה אין בלבול לגבי למי היא התכוונה.

"מאמי", היא אומרת שוב, ושוב אין בלבול בעולם כלל. יש קצת לכלוך על הנעל השמאלית של... שלו. "כל כך עצוב לי שאין לזין הנהדר שלך מקום חם להיות בו". אני ממוקד כולי בנקודת הלכלוך הקטנה. אני רוצה להיות נקודת הלכלוך הקטנה. העיניים שלי מתמלאות דמעות שוב.

"אין צורך להרחיב", הוא עונה.

היא מוסרת לו נשיקה עסיסית ומתנתקת בלי להגיד לי שלום.

אני מרים אליו את הראש. העיניים שלו מלאות בחיוך זוממני.

"במחשבה שניה", הוא אומר, "הבית מספיק נקי".

(חלק א' כאן)

את חגה סביבי כחוג טורף סביב טרפו -- זה מה שעובר לי בראש בימים האחרונים (ימים לא בלתי נעימים, יש לציין).* כמובן שאין לי דרך לדעת אם זה נכון; אני מסיק מסקנה מתוך הרמזים שאני מוצא בכלוב -- חיבוב פה ותגובה שם -- מסקנה שייתכן שיש בה שמץ** יוהרה. ועם זאת, היא נעימה לי ואני לא מוצא שום פסול בכך שאני מתפלש בה, נושא אותה איתי מהבית לפקק, מהפקק לסדר, מהסדר לפקק. אחרי הכל, מי יודע? סודי שמור עימי. כמו כל התחושות שראוי להתפלש בהן היא מעוררת גם חמימות וגם בהלה. הנה פומה משרכת את רגליה בעצלתיים בינות לעשבים הגבוהים של הכלוב. הנה אני, ממוסמר למקומי ומתבונן בחמוקיה המשתרגים, בכפותיה*** הטופפות על אדמת הג'ונגל. בכל הקפה נדמה שהיא קרובה יותר, ואני תוהה: האם היא תזנק? ומחשבה מבהילה יותר: האם היא לא תזנק?**** 

_____________________________
* אפשר כמעט להגיד שהאביב כאן והטבע מתמתח ומתחדש. זה נכון לפחות באספקט שעון הקיץ. 

** כעשרים ושבע טון. 

***מממ. אין לי אפילו כפות-פטיש, גאד-דמיט. אז למה אני הוגה בלנשק אותן? ולמה אני חושב מחשבות כגון: החום והאינטימיות של כף הרגל מול הריחוק, הנומך, מהפנים. הכי מעט שאפשר לתת למישהו לנשק זה רגל. המיעוט מחרמן. 

**** במוחי עולה חיזיון בלהות: הפומה מזנקת אל טרפה, נוגסת בו מלוא הביס, ואז יורקת אותו על האדמה והולכת בבוז. סיוטים נעימים, ילדים. 

פורסם במקור באוגוסט 2018

יום אחד מישהו יבקש ממני שאני אעזור לו להפסיק לעשן. ואני לא אנצל את ההזדמנות הזאת כדי להתעלל בו או כדי להוציא עליו את האגרסיות שצברתי מאז שאני בעצמי הפסקתי לעשן, כי יום אחד אני אהיה בנאדם טוב.

אני אגיד לו שיעשן כמה שהוא רוצה. זה לא עוזר להגיד ליהודים לא לעשות משהו, ולראייה שלטים כמו "אסור לחנות פה". או, לצורך העניין, "אסור לעשן". אז אני לא אכפה. אבל שירשום. שישים עט בכיס וכשהוא מדליק סיגריה, שיעשה קו על הזרוע. ארבעה קווים, החמישי באלכסון, כמו בכלא.

הוא יגיע בערב עם ריח של עשן ועשרים קווים על היד, ארבע חטיבות פסים, ואני אלטף אותם בהערכה ואגיד "שמע אתה, אתה -- אתה בחור קשוח אתה", והוא ישאל מה, ואנחנו נתפשט ונתלטף ואני אגיד "ככה עשרים, בלי לפחד מהמחיר -- אתה גבר אמיתי, אתה יש לך ביצים מפלדה אתה", והוא יתחיל לפחד ואני אהיה מאושרת עד קצות האצבעות. אנחנו נהיה על המיטה ואני אשכב מתחתיו ואלפף את הרגליים שלי סביב שלו ואשמור עליהם פשוקות ואני אגיד לו שאכן, מותר לו לעשן, אבל רק כדי לשנות קצת את מערכת היחסים בינו ובין הפיתוי, בוא נקבע מחיר לכל סיגריה, בוא נגיד חמישה ליטופים עדינים בביצים. ובאמת, אחרי כל מכה קהה ועמומה בביצים, כשהוא יאנק ואני אתפוס אותו חזק ואריח את הפחד ישר מתוך הפה שלו, אני אגיד, "מה אתה רוצה? בסך הכל ליטוף!"

אנחנו נשכב שם מתנשפים אחרי חמש מכות. אני אצמיד את השפתיים לאוזן שלו ואומר, "כל זה? זאת הייתה רק סיגריה אחת".

אני אשאל, "כמה סיגריות עישנת היום?"

אני אגיד לו, "אתה גבר אתה. ביצים מפלדה".

ואנחנו נמשיך לסיגריה הבאה.

כמה ימים אחר כך נזדיין על הספה, הוא יושב ואני עליו, ואני אדפוק את עצמי על הזין שלו וארגיש בסוף כל אבחה את הביצים הנפוחות והחבולות שלו מנשקות את הפות שלי, והוא יאנח קצת ואנחנו נגמור, והוא יושיט יד לקופסא אבל יתחרט. היד שלו תראה כמו קיר של תא בית כלא. אני אלטף אותו באצבע ואשאל, "בטוח שאתה לא רוצה?" והוא יגיד, "נה. יקר לי".

יום אחד.

כל מי שמקטר על הסתיו הסגרירי הזה, לא שמעתי אתכם פוצים פה כשהחורף המעפן הזה נתקע על 26 מעלות ושמיים כחולים. שתפו שכולם יראו את הצביעות.

(ובכל זאת: דברים לעשות בגשם:

- להרביץ בפה פתוח כי הגשם מעמעם הכל כמו שמיכת פוך שנפרשה על גבי הבית ואפשר להרעיש חופשי)