את חגה סביבי כחוג טורף סביב טרפו -- זה מה שעובר לי בראש בימים האחרונים (ימים לא בלתי נעימים, יש לציין).* כמובן שאין לי דרך לדעת אם זה נכון; אני מסיק מסקנה מתוך הרמזים שאני מוצא בכלוב -- חיבוב פה ותגובה שם -- מסקנה שייתכן שיש בה שמץ** יוהרה. ועם זאת, היא נעימה לי ואני לא מוצא שום פסול בכך שאני מתפלש בה, נושא אותה איתי מהבית לפקק, מהפקק לסדר, מהסדר לפקק. אחרי הכל, מי יודע? סודי שמור עימי. כמו כל התחושות שראוי להתפלש בהן היא מעוררת גם חמימות וגם בהלה. הנה פומה משרכת את רגליה בעצלתיים בינות לעשבים הגבוהים של הכלוב. הנה אני, ממוסמר למקומי ומתבונן בחמוקיה המשתרגים, בכפותיה*** הטופפות על אדמת הג'ונגל. בכל הקפה נדמה שהיא קרובה יותר, ואני תוהה: האם היא תזנק? ומחשבה מבהילה יותר: האם היא לא תזנק?****
_____________________________
* אפשר כמעט להגיד שהאביב כאן והטבע מתמתח ומתחדש. זה נכון לפחות באספקט שעון הקיץ.
** כעשרים ושבע טון.
***מממ. אין לי אפילו כפות-פטיש, גאד-דמיט. אז למה אני הוגה בלנשק אותן? ולמה אני חושב מחשבות כגון: החום והאינטימיות של כף הרגל מול הריחוק, הנומך, מהפנים. הכי מעט שאפשר לתת למישהו לנשק זה רגל. המיעוט מחרמן.
**** במוחי עולה חיזיון בלהות: הפומה מזנקת אל טרפה, נוגסת בו מלוא הביס, ואז יורקת אותו על האדמה והולכת בבוז. סיוטים נעימים, ילדים.