אני עירום ומסטול על הספה באחת בלילה וכל כולי מושקע בפלייסטיישן החדש שקניתי. על השולחן מצטברת עבודה שצריך לעשות, הכיור מתמלא אט אט בכלים, אבל לא איכפת לי כי היא בחו"ל ואני כולי פורק עול. "גם כשאני בחו"ל, תחשוב שאתה תחת השגחה", היא אמרה. אבל אני מתגעגע ומתוסכל ובתחת שלי השגחה.
כשהפעמון מצלצל אני אפילו קצת מבולבל. מי יבוא הנה בשעה כזאת? מה האינטרסים שלהם? אני בוהה דרך העינית במטרה ברורה להתעלם מכל מי שזה לא יהיה. אבל זה הוא. אני מנסה לחשב כמה מהר אני יכול לרוץ ולהתלבש כשהפעמון מצלצל שוב, בחוסר סבלנות, והיד שלי מסובבת את המפתח במנעול כאילו היא לא שואלת אותי.
הוא נכנס ואני נסוג. הוא משפיל את המבט אלי, שולח יד לעבר המנעול על הזין שלי, משקשק בו כדי לבחון אם הכל באמת נעול, מושך אותו. הביצים שלי מתחפרות לתוך הכלוב ומתוך הגרון שלי, שהאדמה תבלע אותי בבקשה כאן ועכשיו, נפלטת אנחה צייצנית. הוא מביט בי במבט חמור סבר. אבל לא מוריד את היד מהמנעול. ביד השנייה הוא סוגר את הדלת.
עכשיו הוא מסתכל סביב ואני מתחיל לבלוע רוק, כי אני רואה על מה הוא מסתכל: כלים על השולחן בסלון. בגדים זרוקים במסדרון. הוא נכנס הביתה ומושך אותי אחריו באגביות כזאת, כאילו הוא מוביל כלב ברצועה. אני נגרר אחריו ועוקב אחרי המבט שלו: במטבח, נעל על השולחן; בחדר השינה, עטיפות של חטיפים במיטה. התחנה האחרונה שלנו היא חדר השירותים. הוא עומד שם ומביט בגועל במצב האסלה. הוא משחרר את האחיזה מהמנעול שלי ואני מחניק את אנחת הרווחה בתוך מין שיעול. הוא מסתכל עלי ואני רוצה לקבור את עצמי. בחיים שלי לא הרגשתי כל כך, כל כך עירום.
"רד על הברכיים", הוא אומר בכעס. "ודחוף את הראש לאסלה". אני בוער מפחד ומזעם ואני משפיל את הראש לעבר הכתמים, כאילו הולך להקיא. הראש שלי לא קרוב מספיק, ולכן הוא מניח רגל על הראש שלי ודוחף עד שהסנטר שלי נרטב. הוא מרים את הרגל ואני שומע את החגורה שלו נפתחת ונשלפת מהמכנסיים. אני מרגיש את התחת שלי, פתוח וחשוף.
"נעים לחיות בטינופת?" הוא שואל והתחת שלי בוער מכאב. "נעים? נעים?" מכה ועוד מכה. אני מצליח להחזיק עד הנעים הרביעי לפני שאני לוחש לכתם, "לא".
"לא שמעתי."
"לא", אני אומר בקול רם והלחיים שבפנים שלי שורפות פי אלף יותר מהלחיים של התחת.
"תישאר שם, תחשוב קצת", הוא אומר וסוגר את הדלת.
אני שומע אותו משחק בפלייסטיישן שלי.
אני בוהה בכתם המגעיל שמולי. הזין שלי צפוד מפחד. הביצים שלי פועמות. הברכיים שלי מתחילות לחרוק. הכי גרוע: אני ממש מצטער שלא הייתי טוב יותר. יותר מעליב מזה לא היה לי בחיים -- לדעת שהעונש שהוא נותן לי אפקטיבי. חולף המון זמן עד שהוא חוזר להתייחס אלי, זמן שבמהלכו אני נשבע שאני אקרצף את הכתם הזה למוות גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה.
"תוציא את הראש שלך מהאסלה".
הוא מסתכל בי בגועל. "נגב את עצמך. בוא לחדר השינה".
אני צולע אחריו והוא אומר, "תתחיל לסדר פה". הוא עומד ומשגיח עלי ואני מרגיש את המבט שלו חורך את הגוף שלי. אני מרים בגדים מלוכלכים וקולע אותם לסל הכביסה, מתכופף ומתרומם, חדרן עירום ופעור עם ארבע לחיים אדומות, תחת השגחה פרטית.
"תחליף מצעים".
"תשאב כאן".
המבט שלו לא מפספס שום דבר, וכשהחדר נקי אני מתנשף. הוא מוריד את הנעליים הכבדות שלו. "אני הולך לישון. לך יש לילה לבן. בבוקר נעשה לך מסדר". הוא פושט את החולצה ופורם את המכנסיים. "כדאי שתבריק, אם אתה מבין מה אני אומר לך. סע". אני פונה ללכת והוא אומר, "תעיר אותי בשש עם קפה. ותעיר אותי", הוא אומר וקורץ, "כמו שחברה שלך מעירה אותי".
אני מחזיק שני צעדים עד שאני מחוץ לחדר השינה ואני מצליח אפילו לסגור את הדלת לפני שאני מתחיל לדמוע. אבל היא הבטיחה!
אני מבריק את הכלים במטבח. היא הבטיחה!
אני מקרצף את המראה במסדרון. אני צריך רק לראות!
וסוף סוף את הכתמים שבאסלה. אני צריך רק לראות, אני אומר לעצמי. ולהריח. ולטעום. ופעם אחת להיות מזרן אנושי. ולחטוף ממנו מכות. אבל לא למצוץ לו.
בשש השמש זורחת ואני אפילו לא עייף. אני מכין קפה, קודם לעצמי. אני יושב במטבח (התחת כבר פחות כואב) ואני אומר לעצמי ככה. אני אומר לעצמי, זאת בטח טעות. אז אני... אני אמצוץ לו פעם אחת. פעם אחת ואחרי זה בטח היא תתקשר והוא יספר לה והיא תגיד, "נפלה טעות", ככה היא תגיד, וזה לא יקרה שוב. אני מכין את עצמי: אני חושב איך אני אמצוץ את הזין של -- שלו. אני מדמיין את העטרה המרשימה שלו נחה על המזרון, ואני נכנס מתחת לשמיכה, קרוב לסדינים... מגניב נשיקה ראשונה... מרטיב את השפתיים... "אתה תנשק את זה", אני אומר לעצמי. "אתה תצליח". ואיך שאני אומר את זה לעצמי צל נופל על המפתן והוא שם, מביט בי שותה קפה. אני מחזיר לו מבט של עגל, הכוס בחצי הדרך מהשולחן לפה שלי, תקועה באוויר.
"עבדת פה בכלל?"
אני אומר, "כן!" וקם מיד. הוא מעיף מבט מסביב. הוא עדיין רדום. אני מנסה להכין לו כוס קפה מבלי שהוא ישים לב אלי.
"כל הלילה עבדת?"
"ממש עד עכשיו, נשבע--"
"וזה מה שהצלחת?"
שנינו שותקים. אני נותן לו את הקפה.
הוא יושב על הכורסא בסלון. אני עומד מולו. הוא משחק בטלפון ומצביע למטה. אני עצבני ואין לי כוח. "מה לעשות?" אני שואל, כמעט בהתרסה. הוא לא מגיב, רק מחווה שוב כלפי מטה. אני יורד על הברכיים. הוא מחייג ושם את הטלפון על דיבורית. היא עונה מיד, "הי מאמי, בוקר אצלכם כבר?"
"כמעט", הוא אומר. "אני פה בבית שלך, הגעתי הנה בערב. רוצה לנחש מה מצאתי?"
היא בולעת את הרוק דרך השפוף. "מאמי אני ממש מצטערת. הוא שם איתך? אני מבטיחה להעניש--"
"הוא פה איתי. את לא צריכה, אני כבר טיפלתי בזה".
עוד שתיקה. "יופי!" היא אומרת. "אז הבית נקי?"
"עוד לא", הוא אומר ומסתכל עלי, "אבל אנחנו נעבוד על זה".
"מאמי, אני מקווה שאתה עושה מה שהוא אומר לך. לא רוצה לשמוע --"
"אנחנו עובדים על זה", אני אומר לטלפון.
"ומאמי", היא אומרת.
"כן", שנינו עונים. מביך. אנחנו יוצרים קשר עין מקרי ואני מיד משפיל את המבט לנעליים שלו.
"שתוק", היא אומרת. פה אין בלבול לגבי למי היא התכוונה.
"מאמי", היא אומרת שוב, ושוב אין בלבול בעולם כלל. יש קצת לכלוך על הנעל השמאלית של... שלו. "כל כך עצוב לי שאין לזין הנהדר שלך מקום חם להיות בו". אני ממוקד כולי בנקודת הלכלוך הקטנה. אני רוצה להיות נקודת הלכלוך הקטנה. העיניים שלי מתמלאות דמעות שוב.
"אין צורך להרחיב", הוא עונה.
היא מוסרת לו נשיקה עסיסית ומתנתקת בלי להגיד לי שלום.
אני מרים אליו את הראש. העיניים שלו מלאות בחיוך זוממני.
"במחשבה שניה", הוא אומר, "הבית מספיק נקי".
