ירקרקות האופר

שלום לך. ראיתי את הפרופיל שלך והסתקרנתי. אני אגיע לעניין בקצרה ואני מקווה שלא תחשבי שאני סוטה חחח. מוכן לשלם כסף טוב תמורת זה שתבואי אלי, תשתעלי לי בפה ותלכי. אם את חושבת על זה מדובר בעשרים שקלים חדשים לגמרי תמורת חצי דקה עבודה, ואפילו בהייטק לא מרוויחים ככה. בבקשה אל תדווחי עלי לכלובי, אני פשוט ממש צריך שבועיים בידוד. 

מישהי שתאהב אותי כמו שאני אוהב לאכזב אתכם עם פוסטים קצרים

משהו תקוע לי בגרון. זה משהו מטפורי, הדבר שתקוע. גם הגרון מטפורי. הבנתם את העניין. אז אני רוצה לספר לכם כל מיני סיפורים, והסיפורים האלו בדרך, אבל הם תקועים בפקק, מאחורי משהו שהתהפך לי בגרון. באין מילים אני נאלץ לעשות לכם טיזינג. למזלנו, אתם אוהבים טיזינג. 

מה זאת אומרת אתם לא אוהבים? אז למה עומד לכם? 

עכשיו, כשמשהו תקוע - מה עושים? ואני מקווה שלא יתבלבלו לנו המטפורות פה: (א) מוציאים, נחים קצת ומנסים שוב; (ב) משמנים את המעברים; (ג) דוחפים יותר חזק. ניסיתי את א׳, ב׳ זאת אופציה טובה אבל רק מטפורית, ולכן אתם יכולים לראות בפוסט הזה נסיון לעשות את ג׳, ולכן עמכם הסליחה אם בעצם לא אמרתי כאן כלום. 

אמ;לק: אני צריך ללמוד לנשום דרך האף. 

נ.ב.

ומכיוון שזה באמת פוסט עם ערך תזונתי של מנת ילדים במקדונלדס -- אני ארשה לכם לעזור לי בהתלבטות. מבין מנעולי הזין הבאים, במה הייתם בוחרים, ולמה?

מעריצות כותבות על ״הלשון העברית״:

משיכה בלתי מוסברת לנשלטים מבוגרים - תסביך סאב. 

עוד מעט אני כבר סאב מדופלם, ואני רוצה להיות ילדה יפה בעיני הדומית שלי, וכמובן צנועה. ולא איכפת לי מה יגידו החבריא במלתחות של החדר כושר.

א. לא אאונן, אפילו בלי לגמור, וכדי להבטיח שלא אתפתה אנעל את הזין שלי במנעול קטן-קטן.

ב. לא אלבש תחתוני גברים רחבים שמסווים את צורת הכלוב על הזין שלי, אלא תחתוני תחרה ורודים וצמודים.

ג. אלבש שמלות קצרות מהממות שנגמרות קרוב קרוב למפשעה. אם אי אפשר, גם סקיני ג'ינס ממש צמוד זה בסדר.

ד. אמנם יש ילדות צנועות שלובשות פיאות כמנהג הנכריות, אבל אני אצמח שערותי ואקלע בשתי צמות שיהיה במה לתפוס.

ה. אמנם הציצים שלי לא גדולים, או קיימים, אבל אני יכול ללבוש חזייה כדי להזדהות עם אחיותי הנשים.

ו. איפור חובה.

ז. וגם עגילים ותכשיטים וקישוטים.

אלו ז' הדיברות שלי. וכך אני אשמח את ריבונו של עולם.

(פורסם במקור ביולי 2005)

"את ערה?" הוא לוחש. העיניים שלו עדיין עצומות. גם שלה. היא עונה ב"כן" מנומנם והוא מרגיש את הבל פיה על לחיו, כל כך קרובה היא ישנה בלילה.

הוא פוקח עין אחת. גם היא. האישון שלה מתחדד וננעץ בשלו, המבט שלה -- גם בשניות האלו שבין העירות לשינה -- חם ולהוט ומתוח ומתוק. היא מנשקת אותו ברישול, בלי לקרב את הפנים שלה לשלו ובלי לכוון, ושפתיה נוחתות על האף והלחי שלו. הוא מותח יד אחת למטה. גם היא. האצבעות שלהם מוצאות אלו את אלו בלי לנסות. הוא פוקח עוד עין. גם היא. הוא מקרב את המצח שלו למצח שלה. היא מנשקת אותו שוב, וטעמי הלילה נמסכים באיזו מתיקות שתמיד נמצאת בין השפתיים שלה.

בחוץ: משאיות זבל נוסעות לאחור; מישהו מקלל מישהו אחר ברומנית; שתי להקות ציפורים חוגגות את הבוקר, כל אחת בקקופוניה מחרישת אוזנים משל עצמה; מישהו עולה במדרגות ומישהו יורד, שתי דלתות נטרקות ומישהי שצועקת על בעלה שחיים חסר גם יוגורט. כל זה לא חודר אל תוך החדר הזה, ואם זה חודר, הרי שאף אחד משניהם לא מסגיר את העובדה שהוא חש באיזה צליל מבחוץ. הידיים שלהם נפרדות ואלו שלה מטיילות לאורך החזה שלו, הכתפיים, הצוואר, הרגל. בהרגל שהוא בו בעת מאומן היטב אבל חדש מספיק כדי להיות מרגש, הוא מניח את הידיים שלו מאחורי הראש ונותן לה לטייל. היא מסירה ממנו את השמיכה. הרוח הירושלמית מלטפת את גופו העירום. כשהיא מגיעה אל ירכיו שוב הוא רוכן ומנשק את הראש שלה ושואל "על מה חלמת?"

הידיים שלה ממשיכות לעשות מעגלים מסמרי-שיער והיא מרימה אליו שתי עיניים גדולות ומספרת לו. הוא משחרר יד אחת ומעביר אצבע בין העין שלה לבסיס האף ואז מנשק. שניהם עמדו על צוק גדול והים הפך להיות כתום, והיא אמרה לו שזה לא הגיוני אבל הוא אמר שפעם הוא קרא על זה וזה בסדר, ובינתיים היא חופנת את התחת שלו ביד אחת והוא רועד.

"עדיין כואב לך?" היא שואלת אותו במתיקות והוא מהנהן, לא מסיר ממנה את העיניים, והיא מתקרבת אליו עד שהם מאוד צמודים, ונושכת את השפה שלה, ומסתכלת על שלו, ומתחילה ללטף אותו ולשרוט חליפות, ואומרת דברים כמו "מסכן שלי..."

הוא מתנשף ומחבק אותה ואז שואל אותה, בין שריטה ללטיפה, "את חושבת שאנחנו משעממים?"
"למה את שואל?" היא שואלת ומפשקת את פלחי הישבן שלו, ומעבירה ביניהן ציפורן מחודדת.
"לא יודע," הוא אומר ורועד עוד קצת. היא נושכת את השפה שלו וכשהיא משחררת הוא אומר לה "תחשבי, למשל, שהיינו דמויות בסיפור פורנוגרפי."
"אתה אומר שאנחנו לא עושים דברים מעניינים?" היא אומרת. הידיים שלה טופחות על התחת שלו בהיסח דעת. היא מנשקת את הצוואר שלו. "תחשבי על זה ככה," הוא אומר. "אתמול באנו מהעבודה, אכלנו פיצה, הרבצת לי ואז עשינו אהבה." היא מגרגרת בתגובה ונושכת אותו בצוואר, בסנטר, בלחי. הידיים שלה עוברות מבלי משים למפשעה שלו. היא תולה בו מבט נוזף והוא נזכר לפשק את הרגליים. העיניים שלו כמו מאבדות מיקוד לרגע, הידיים שלו מתכווצות ומשתחררות סביבה והיא מחייכת. "מה נעשה היום?" הוא שואל. "אותם דברים. איי, כואב. אנחנו, נניח, לא נפגשים בסצינות אפלות, את לא סוחטת אותי לגבי סוד מהעבר, לא חתמתי איתך על חוזה משפיל, את פשוט..."

"אוהבת אותך," היא אומרת, ונותנת לו קווטש אוהב שגורם לו להשמיע קולות שמצחיקים אותה. היא מלטפת את הפנים שלו ביד אחת, מועכת את הביצים שלו באחרת, ומסתכלת בו מקרוב, העיניים שלה עדיין חמות וחדות ומלאות עניין. "אתה משעמם אותי להפליא," היא אומרת ומנשקת אותו. "אתה נורא אפור וגם אני. אתה הסיוט הבורגני של כל אימא אופנוענית, ואני החברה שלך. עכשיו תתלבש ותכין לי אספרסו."

בחוץ, הציפורים עדיין עושות רעש והתחת שלו, כשהוא מתכופף להרים את התחתונים, אדמדם ומלא פסים.

אני עומד בכביסייה ליד כפר גלעדי וקורא הודעות בטלפון וחושב כמה חיכיתי לחזור לעיר הזאת. אני קצת שיכור אבל מה זה לעומת הפעם ההיא, בכביסייה ליד פינסקר. מתוכן ההודעות עולה שאני קר ומרוחק ואני שואל את עצמי אם אחרי כל הזמן הזה סוף סוף נהפכתי לרווק תל אביבי פצוע פר אכסלנס והמחשבה מעסיקה אותי עד שמגיעים הילדים. הם בני 25 לכל היותר ואני נדיב, שתי בנות ובן, וככל הנראה לכל אחד מהם יש פרטים ספציפים שהופכים אותו לדמות בפני עצמה, אז אני מתכונן להתעלם מהם, עד שהבחור (אולי 23 בעצם) ניגש ואומר ״אנחנו צריכים עזרה. אף אחד מאיתנו לא עשה כביסה אף פעם״.

על הלוח מודעות יש פוסטרים של להקות שאני לא מכיר. אנחנו עומדים מעל מכונת הכביסה. אני מראה להם איך מפזרים את האבקה (לפני ששמים את הבגדים) ואיך לא דוחסים את המכונה, אבל גם לא שמים מעט מדי, הי, זה הכסף שלכם אחרי הכל, והרווחתם אותו ככל הנראה במילצור ובירמון בלנדוור כיכר המדינה והשפגט. אני שוקל לשאול אותם במה הם עובדים אבל אני מגלה שלא איכפת לי. אני חושב לעצמי איך אני אשכח את השלישיה הזאת עוד לפני שהאלכוהול יעזוב את הכבד שלי, אבל איך בזיכרון הקולקטיבי שלהם אני אחיה לעד כאיש זקן ומסתורי שלימד אותם את רזי הכביסה. (״זה היה הלילה הראשון שלנו בעיר״, הם יתחילו, ובכל פעם שהסיפור יסופר אני אהיה זקן יותר). 

אני מסתכל בהודעות ושואל את עצמי אם באמת חזרתי.

אחרי השלב העיוני מגיע החלק המעשי בכיתת האומן שלנו, ולשלוש מכונות סמוכות נשפכים בגדים משלוש מוצ׳ילות זהות -- גשם של טישירטים וחזיות ותחתונים. אני שוקל להתלהב מהתמונה אבל מוצא את עצמי קר ומרוחק. הריח של המכונות האלו, אבקת הכביסה פגת התוקף מהמכונה הקטנה ששופכת מידות מדודות לכוס חד פעמית, וענני הגשם שמתפזרים מעל מייבשי הכביסה העצומים, הכל כמו שהיה אז. רק הפלסטיקים הצבעוניים שמאפשרים לשלם בכרטיס אשראי רומזים איזו שנה זאת. אני חושב כמה דפק לי הלב כשעמדתי בפינסקר, מנסה להתחבא מהרחוב, כשההיא סימסה לי אם הבאתי את הקרם גוף בריח קוקוס של ערסים.

(״זה צריך להריח הכי עממי, הכי זול״, היא אמרה).

אני עומד בפינה הכי נסתרת מהרחוב, אני מקווה, ואני מתיר בזהירות את החגורה. אני פותח כפתור ומפנה מקום במכנסיים. אני מחזיק את הטלפון ביד אחת ואת בקבוק הקרם גוף בריח קוקוס-וניל-פטצ׳ולי ביד השנייה. ״אולי תפנגר את עצמך קודם״, היא כותבת לי, ״תמרח קצת קרם על האצבע ותריח את הקוקוס״.

מכונות הכביסה מטרטרות כאן ובזיכרון. כמה הבטתי על הכניסה, כמה קיוויתי שמאוחר מספיק כדי שאף אחד לא יכנס, בזמן שעמדתי שם, עם יד אחת במכנסיים, מסמס כאילו משאית רודפת אחרי, נלהב ומאוהב. הייתי בן 25 גג. אולי 23. הילדים, שבאו לעיר מלאים באופטימיות לגבי טבע האדם, משאירים את המכונות לנפשן והולכים לחפש בירה. אולי תאלס צדק, אפילו שהוא חי מאות שנים לפני שהמציאו את תל אביב: אי אפשר לדרוך באותה שלולית שתן פעמיים. בפינסקר, כשהכל נגמר והייתי צריך להעביר את הכביסה למייבש, גיליתי שהמכונה לא נפתחת. כמו עכשיו גם אז היה מעל המכונות פתק עם מספר טלפון כתוב בכתב יד מכוער, והתקשרתי אליו והופתעתי כשמישהו ענה. הסברתי לו שיש בעיה לפתוח את המכונה והוא אמר שהוא יכול לבטל את הנעילה מרחוק. אמרתי לו שזאת המכונה האחרונה בשורה והוא אמר שזה בסדר, הוא רואה הכל במצלמות.

שכל אחד יגיד את הדבר הכי גרוע שהוא שמע לגבי ובכמה אחוזים הוא משןכנע שזה נכון.