ירקרקות האופר

אני מנסה לכתוב משהו וצריך את עזרתכם: יצא לכם להסביר את הסטיה החביבה שלנו לאנשים שהציגו (לפחות בהתחלה) התנגדות או גועל? אם כן, מה אמרתם להם?

"מישהו להושיט יד ולגעת בידו המושטת, מישהו להניח עליו את הרגליים. מישהו שיהיה שם, מחבק בקצה כתפו, או מישהו להתעלם ממנו בערב הזה. ברכיים לחוצות אל המרצפת, כוס לוהטת של תה - אין הבדל בין החורף הזה והחורף הקודם. מישהו להרים עיניים ולראות שהוא שם. זה עד כדי כך פשוט",

היא צדקה.

כבר חודש שלא אוננתי, למשל.

אוננתי, כן אוננתי, לקחתי את הזין ביד שלי, חשבתי, עיסיתי, גמרתי. אבל לא *אוננתי*, אם אתן יודעות למה אני מתכוון, לא מצאתי פתאום שיש צביר של חרמנות שלוחץ באשכים או במוח שלי שצריך לבוא לידי ביטוי - לא סגרתי את עצמי בלשכתי וציירתי תמונות מטונפות עם הזין, אם להיות ציורי יתר על המידה.

באותו עניין, לא זכור לי ששכבתי עם אף אחת לאחרונה. אם הייתי שוכב הייתי זוכר, נכון? הגיוני שהייתי זוכר.

לא רוצה להגיד שנגמר לי. לא נגמר לי. אם הייתי מוצא את עצמי פנים מול חזה חשוף עם איזו בחורה שהייתה מבקשת ממני יפה שאתיר אותה מכבלי בדידותה האיומה ואקשור אותה למיטתי, הייתי עושה כן בעזוז ותוך הקפדה על איכות בביצוע ושביעות רצון הלקוחות. אבל לא בשמחה. בשמחה לא הייתי עושה את זה.

מה קורה איתך, תהו כל מיני אנשים, ואפילו מישהי שאני לא מכיר כתבה בפורומים שאני לא משקיע יותר בקוראי. גם קוראי הבלוג הזה הם הרי חלק ממעשה האוננות הגדול שאני מצייר בעולם, למרות שכאן הכלים הם היד המרחפת מעל המקלדת ולא היד השניה, הנטועה במכנסיים. התשובה הקצרה - וזה במקום התנצלות לקוראי האהובים - היא שאין לי מושג. לא רע לי, לא חם לי מדי, הלב שלי לא נשבר ולא אוחה. לא שבעתי ממין באותה מידה שאני לא רעב לו במיוחד, ובאותה מידה אני מתנגד לפטירתו של הנושא כ"תקופה כזאת של שפל, זה יעבור לך". זה גם פשטני וגם לא לעניין. אין כאן תקופה של שפל, וגם אם גם אתם וגם אני יודעים שבעתיד יהיו רגעים עזים של תשוקה ותאווה, של מעשים מיניים גדולים ושל מילים המכאיבות בבטן, זה לא שפל, מה שיש כאן, זאת אולי הבנה עמוקה יותר של מה אנחנו עושים כאן ולאן אנחנו הולכים, שבשלב ראשון מתגלה דווקא בתור אי-חשק.

הנה, תראו מה כתבתי על מצב הפוך לפני איזה שנה:

הדטונציה הרגשית נשארת איתך גם אחר כך. דברים שבדרך כלל מספיקים לרצות את החרמנות היומיומית ולמודת הסבל שלך נראים לא במקום: מכות? חבלים? המוח שלך לא מקבל אותם כאובייקטים ראויים לתאווה החדשה שמתרגשת עליו. אבל דברים שלעיתים נראים לו פליליים מרוב בנאליות משרים עליו אושר עצום: זין. נכנס לכוס. איש ואישה מחזיקים זה את זו. חזה חשוף ורך. קונדום מציץ מתוך מעשה המשגל. אתה חיה ברגעים האלו, כי ברגעי התשוקה שלך אתה תמיד חיה. בדסמ בשבילך זה כמו כלב שמסתכל על אייפוד. מין. מין. תנו לי אישה רכה ועגולה להלילה, למחר, לכל לילה. שמרו את שוטיכם בארון, את מניירות העבדות, את הסאדיזם, תרחיקו אותם ממני. אל תענו אותי ואל תבקשו ממני להכאיב לכם, רק תנו לי לספק את עצמי ברוך בשרכן.

כאן אני מדבר על הרגע הזה שבין העירות לשינה, שבה החרמנות מסירה מעליה לרגע את שכבות התחכום והקהות ששנים של שיפשוף מתמיד השאירו עליה, ומופיעה כשהייתה לראשונה: חדה וחריפה. הרגעים המעטים האלו מאפשרים לך אולי לכתוב יפה, אבל לא לעשות דברים טובים בעולם; הכל חריף לך מדי, אפילו לדבר עם מישהי ולשאול אותה אם בא לה שתזיין אותה ממש עכשיו במחסן של הקרטונים.

לעומת זאת, ואם אנחנו חופרים כבר ברגעים ראשוניים של ילדות, הרי שכל מדריך להורים עייפים יגיד לנו שהרגע שבו אתה מגלה חוסר שביעות רצון מהעולם ומתחיל להגיד לא הוא הרגע שבו אישיותך מתחילה להתעצב - שבו אתה מפסיק להיות פסיכופט קטן ללא שליטה על הסוגרים שבוכה כשאימא עוזבת את החדר, ומתחיל להיות ישות עצמאית ובעלת אישיות משל עצמה והעדפות משל עצמה: צעצוע כחול, ולא אדום; מחית ירקות, ולא פירות. כאן אפשר להקביל ולטעון - גם זו מעין התנצלות בפני קוראי - שרגעים של חוסר חשק, שבהם אפילו התשוקה שלך מזייפת, הם ממש כאותם רגעים של התגלות בגיל שנתיים. אתה דוחה את הבלי העולם הזה. אתה מחפש לעצמך את הבלי העולם הבא. הגית כבר מספיק, אומרים לך מרכזי התשוקה במוח ובזין שלך, בחבלים ובשדיים קטנים וגדולים. הכית ונישקת מספיק. עכשיו אולי הגיע הזמן לדבר הבא: יד יציבה על הכתף שלך, גב עירום לצידך במיטה בבוקר, שתי כוסות קפה על הדלפק ולא אחת.

אולי. ואולי זה רק תקופה כזאת של שפל, וזה יעבור לי.

אם את הוזה בהקיץ ברחובות סואנים, בעבודה, בבית הקפה, במכונית, באוטובוס, בכל כלי תחבורה שהוא, אם את חושבת עלי ולא עליו, את צריכה לעזוב את החבר שלך.

אם בחמש אחרי הצהריים היד שלך מהססת על ידית הדלת של המכונית, על כרטיסיית האוטובוס, על מה שלא יהיה לך שמביא אותך משם לשם, אם את מסתכלת על הרחובות טובלים בשמש וחושבת על הצל בבית, את צריכה לעזוב את החבר שלך.

אם גם הלילה את ערה ומסתכלת איך שהוא ישן, והנשימות שלו, מתועבות ושלוות, ממלאות אותך אימה שאין לה תחתית או שיעור, וגם אם מחר בבוקר זה יראה בסדר, ותצחקי על עצמך שדברים קטנים נראים מאיימים כל כך בחדר שינה שקט, את צריכה לעזוב את החבר שלך.

גם אם הוא לא מרביץ לך וקורא לך בשמות. גם אם הוא רך ומתחשב מאוד. ובמיוחד אז. גם אם הוא האהבה הכי גדולה שידעת, גם אם את רוצה מאוד לזכור לו חסד נעורים. איך הוא הגיע יום אחד לפני הרבה זמן וסחף אותך. זה היה אז והיום יש משהו דומם בבית ואת בכל זאת צריכה לעזוב את החבר שלך.

אם היום מצאת את עצמך תוהה, כמו שלשום, כמו לפני שבוע, למה את מרגישה כל כך מעט מהחיים, למה הכל רגיל ומנורמל כל כך, למה אין שיאים גבוהים או נמוכים, רק צליל מונוטוני, אפור ויומיומי, שגור, מעגלי, ומשתנה מעט כל כך מיום ליום עד שהוא נראה כאילו הוא עוצר ומת יחד איתך, את צר3יכה לעזוב את החבר שלך.

אם את לא רוצה לעזוב את החבר שלך, אבל לא יכולה למנות עכשיו, בלי שהות לחשוב - עכשיו - שלוש סיבות שלא לעזוב את החבר שלך, את צריכה לעזוב את החבר שלך.

ואם עברה יותר מחצי שנה מאז ידעת למה.

ואם את מרגישה שתסתפקי בריגושים זולים מכאן ועד עולם, מדי פעם סרט טוב, מדי פעם חיוך מזמין ברחוב, מדי פעם סטוץ זול, מדי פעם גלידה.

ואם הוא מנומס אליך.

וגם אם אני לא רוצה אותך יותר, וגם אם אני או כל מי שהכיר אותך מאז לא עזבת בזמן את החבר שלך לא יסכים לראות אותך יותר. וגם אם את נפלטת מזרועותיו האוחזות, אבל לא מחבקות, לתוך אפלה גדולה וריקנות, גם אם את מסתכנת בבדידות, אם את יודעת שלפעמים צריך לכפר על טעות בטרגדיה, את צריכה לעזוב את החבר שלך.

אתם כולכם אכזבה גדולה.

1. סליחה על אי הנוחות.
2. סליחה שגמרתי לפני הזמן.
3. סליחה שלא הרשתי לך לגמור.
4. סליחה שצחקתי במקום הלא נכון; שגמרתי במקום הלא נכון; שלא באתי בזמן; שבאתי לפני הזמן; שסלחתי כשהייתי צריך לכעוס; כשליטפתי כשכל מה שהיית צריכה זה שאני אפוצץ אותך מכות. סליחה שהתנצלתי ברגע הלא נכון, ולבחורה הלא נכונה, כלומר, לך.
5. סליחה אם נפגעת מאחד מהסעיפים הקודמים של הסליחה שלי. סליחה מראש אם תפגעי מאחד מהסעיפים הבאים:
6. סליחה שלא באתי לישון איתך. סליחה על הסמס (או המייל, או הודעת הטוויטר) המלוכלכת הזאת באמצע הלילה. סליחה שהפעלתי מוזיקה בווליום גבוה באמצע הלילה - זה עוזר לי להתרכז. סליחה שלא עניתי לאינטרקום, הוא מקולקל מאז הפעם ההיא. שליחה שלא השארתי לך שלוק, וסליחה שכתבתי סליחה עם ש'. סליחה שזרקתי את המפתחות לאזיקים לאקווריום, וסליחה שלא הוצאתי אותם עד שהם החלידו.
7. סליחה ממך, מבני ביתך, מאימא שלך, מאחותך הקטנה. תמסרי לה שזה עובר תוך יומיים, ואחרי שבוע כבר לא רואים סימנים.
8. סליחה מכל מי שקרא ולא הבין; מי שקרא והבין; מי שקרא וחשב שהוא הבין, והסתובב עד כה בתודעה כוזבת; ממי שהרגיש שהדברים עוברים לו מעל הראש, כשלמעשה הם חמקו לו מתחת לביצים; ממי שחשבה שהדברים נכנסים לה אל הלב, כשלמעשה הם יצאו מן התחת. סליחה מכל מי שנגעלה, מי שנרתע, מי שחשבה עלי דברים רעים בעקבות הדברים הקשים (מצפה להתנצלותך הכנה בדואר חוזר), מי שהניח שאני ההוא וסליחה שלא יצא לאף אחד לתקן אותו.
10. סליחה בשם ההנהלה, בשם צוות העובדים, סליחה בשם ירוק, סליחה בשמי ובשם כל הבוחרים שאני מייצג על הבמה המכובדה הזו, סליחה בשם אימא שלי, שלא יכולה להיות כאן היום, סליחה בשם החברה הקוריאנית המייצרת את צעצוע הסיליקון ההוא, סליחה בשם השם יתברך, שרצה להתנצל על כל השיט שהוא עשה לנו פה באופן אישי, אבל בדיוק היה לו משהו לסגור בגלקסיה אחרת.
9. ובעיקר סליחה ממך, זאת שמגיעה לי סליחה ממנה על שהפרה את התנאי האחד שהצבתי בפניה - על שנתתי לה להתחמק בשקר זול מפלסטיק בשקל שלושים ושלוש, כשהיה כל כך ברור שמה שהיא צריכה זה אצבעות מתהדקות כצבת סביב פרק כף היד.

לא, אני לא מתבייש בעצמי: טרי פויזן בריפיט כל היום. תלונות יש להפנות למחלקת התלונות (ירוק) שם הן יסוננו ויועברו למחלקת הלשים בפח (אפור). טרי טרי פויזן.

שיחה בין שתי נשים שיושבות ממש מאחורי בבית קפה צמוד. נשמעות כבנות ארבעים. לא יודע איך הן נראות, לא התסתובבתי להסתכל.

פרגית א': רוצה נעלה אליך הביתה, נעשה לך אמבטיה, נלקק אותך יפה יפה?
פרגית ב': לא יודעת, יותר מדי כואבת לי הפיטמות מאתמול מיוסי.

האם אתם:
1. מזדהים יותר עם פרגית ב'?
2. מזדהים יותר עם יוסי?
3. שואלים את עצמכם מה מישהו עסוק כמו ירוקפור עושה בבית קפה ביום רביעי ב-11?

כל התשובות נכונות. השמות שונות כדי להגן על הפרגיות ומשלחיהן. תחי מדינת ישראל

לא יודע למה או איך זה קרה, אבל יש בכרוב כמה אגוזים - אני מתכוון גברים - ממש איכותיים לאחרונה.

עזבי אותך ממכות. למה שלא נשב פה ואני אלטף לך את הראש ומדי פעם נתנשק