הנוער מזדקפת למרגלותי, כולה מטר וחצי של חוצפה. היא מחייכת חיוך בלתי מוכר: במקום המבוכה החשופה יש שם משהו מאוד מרוצה מעצמו.
"תראה לי את הזין שלך", היא אומרת בטון שאינו משתמע לשני פנים. הטון הזה מעורר בי בלבול: המילים "למה", "מי", ו"מת" צפות בראש שלי בערבוביה ובכל זאת אני מראה לה את הזין שלי. החיוך לא משתנה, לא מתרחב ולא מצר. פתאום -- זה בלתי סביר בגלל תופת-הקיץ בחוץ אבל בכל זאת -- משב של רוח קרה מצמרר אותי, על מבושי החשופים.
"עכשיו תהיה על ארבע".
עכשיו הגזמנו. זה סוג הגוזמה שמוביל למבול של סטירות ולערב נחמד בפינה. דומני ששנינו יודעים שהיא הגזימה אבל החיוך המבסוט מעצמו לא מסגיר שהוא יודע. אני שוקל את צעדי ומחליט על תגובה ראויה. אליה וקוץ בה: עד שאני מגבש תגובה מסתבר שאני כבר עומד על ארבע. היא מסתכלת על התחת שלי ושואלת, "למה לא לבשת את המכנסיים בחזרה?"
למה, באמת?
"זה בגלל שכל כך מיהרת לרדת לרצפה בשבילי?"
לזה כבר אין לי תשובה. הכל משונה עכשיו. זה כמו להכנס בדלת של הבית ולמצוא את עצמך בקניון הזהב בראשל"צ. אין לזה הסבר.
"גע עם הזין ברצפה".
"מה?"
"גע עם הזין ברצפה".
הבנתי בפעם הראשונה. אני מבצע חצי שכיבת סמיכה, נוגע בקצה העטרה ברצפה, שואל את עצמי מתי לאחרונה עשיתי ספונג'ה, מתמתח בחזרה ומתנשף. אני מסתכל על הפה שלה, מחויך אבל קר, וחושב על הכוס שלה, טיפות נקוות בפיו כשאני אומר לה שהיא ילדה טובה.
"עוד. עוד פעם. אל תפסיק".
הזין שלי נוגע ברצפה עוד פעם ועוד פעם, וכל נגיעה מזכירה לי שעומד לי מהחרא הזה. אני מביט למעלה לחפש את הפנים שלה ומבין שהיא כבר לא בחדר. אני שומע אותה מחממת משהו במיקרו. אני לא מפסיק.
כף רגל בודדת -- אולי רק בוהן -- מופיעה בשדה הראייה שלי. "אני רוצה שתזיע בשבילי", אומרת הרגל.
הכל קשה: הרצפה, שכיבות השמיכה, הזין שלי, הסיטואציה. אני מסמיק -- כנראה שבארבע לחיים.
"מה אתה רוצה לעשות לי עכשיו?"
תמונה מתבהרת במוח שלי: התחת והירכיים שלה מלאים בשורות-שורות של חבורות.
"שאלתי".
אני עונה בכנות: "אני רוצה לנשק לך את הרגל". המצח שלי מטפטף על הרצפה.
"שוב".
הרגל מתקרבת ומתרחקת משדה הראייה שלי. "אני רוצה לנשק לך את הרגל".
"זה פתטי".
אני מסכים. הזין שלי, לעומת זאת, מתפלש בסיטואציה בחדווה של ילד שמצא שלולית לקפוץ בה. כל נגיעה ברצפה מעבירה בו צמרורים של עונג פתטי. "פתטי", אומר הזין שלי בשמחה. "פתטי", אני מסכים בקול.
"שוב".
"אני פתטי". הרגל קרובה מרחק של זוג שפתיים, ובכל זאת משהו מובך וחשוף בתוכי מבין שאסור לי לנשק.
"שוב".
"אני מאוד פתטי", אני אומר, מבין פתאום שעוד רגע והזין שלי ישאיר אחריו משהו שיכריח אותי לעשות ספונג'ה.
"עכשיו תפסיק".
אני מתנשף.
אני מסתכל למעלה.
הנוער מתנשאת מעלי, כולה מטר וחצי של חיוך בלתי מוכר.
