ירקרקות האופר

"חג שמח, מותק", אני אומר לה, ושובר את המצה האמצעית לשניים. את החלק הקטן אני מטמין ועם החלק הגדול אני מתקרב לכיסא שהיא קשורה אליו כמו תליין שסוחב גרזן אל הגרדום.

היא נאבקת שוב בכבלים ולבסוף אומרת, "שלא תעז".

אני מחייך ושובר חתיכה מהמצה.

"אל. אל. אני רגישה לגלוטן!"

"את לא, מאמי", אני אומר ודוחף את המצה לפה שלה. היא צווחת (לא יפה לצעוק בפה מלא, ואנחנו נדון בכך בכובד שת מאוחר יותר). אני שובר עוד חתיכה מהמצה ודוחף לפה היבש שלה.

"מה יקרה אם תרקי את זה החוצה? מה יקרה לך?"

היא מסתכלת עלי במבט זועם ומובס. אני שובר עוד חתיכה מהמצה ודוחף. עוד אחת.

"חתיכה אחרונה, הנה מטוס!" המצה הופכת למטוס ומרחפת מעל הראש שלה. היא עוקבת אחריה בעיניים אדומות ומלעלעת. המטוס מבצע נחיתת חירום בגרון שלה.

"ועכשיו לבלוע יפה", אני אומר, והולך להביא עוד מצה.