ירקרקות האופר

המקום אותו מקום, האנשים התחלפו והם אותו הדבר, הבדסמ נותר כשהנחתיו, הגוף אותו גוף, הריח אותו ריח. אפילו התקפי הפז"ם דומים -- מדי פעם אתה אומר לעצמך, וואו! (ולעיתים -- ווי!) אני המון זמן בכלוב! ומנסה להיות נוסטלגי, אבל זה כמו להעלות זכרונות חמים מחשבונות של חברת החשמל. מאז אוקטובר האחרון למדתי לא למהר לשים מילים על הדף. אחרים לא. זהו.

אז מה השתנה? הבלוגים, דומני. פעם אחרי פעם אני נכנס ומוצא איזה בלוג וצולל בתוכו -- המון בלוגים כאלו, לפחות שלושה, כולם של סאביות, כולן שנונות ומעניינות וכותבות זהה. רק מיקום הפסיקים ותדירותם מגוון מעט. הן אפילו מצחיקות אותו הדבר. It's a good thing. ובכל פעם כזאת אני קורא מהסוף להתחלה ומתענג על שפע הפורמטים החדשים שהאינטרנט הביאה לאמנות סיפור המעשיות. אני עוקב אחרי סיפורים שמתמשכים מהסוף להתחלה, מגיע לפוסט האחרון (כל הבלוגים האלו בני שלושה חודשים מקסימום. עוד סיבה לחשוד שבירכתי הכלוב יושבת לה גרפומנית שתשווה אפילו לי ומחברת מאות ואלפי בלוגים מוצלחים) ומתרווח בהנאה של סוף מוצלח באמת לספר טוב.

דווקא אני החלדתי. ככל שאני כותב ביותר מדיה (הה!) כך צומק לו החשק שלי לכתוב בסגנון הבלוגי הזה. משועשע, אבל חסר שמחה; מעט סאדיסטי, מעט מזוכיסטי, משתעשע בקוראיו, לא מספר כלום ולא מתחייב על שום תובנה או רגש, ובמיטבו, אף פעם לא נמצא איפה שאתה: עד שאתה מדביק אותו, מתנשם, לפסגה הרטורית, הוא כבר מנופף לך מהפסגה הבאה: אה, אתה עדיין שם? נכון שעלוב שם לאללה? יאללה, בוא נמשיך לרוץ. לקחתי חופש מהכתיבה הזאת (גם הבלוגים הוונילים עומדים חרבים) ופתאום אני לא מבין איך אנשים שמכירים אותי וקוראים את הדברים האלו לא כועסים עלי נורא.

דווקא בא לי לכתוב דברים מדויקים ובהירים ומשעממים. דברים נאצלים ומחוסרי הומור עצמי. לא חומר של בלוגים; חומר של היומן האמיתי, הפרטי. יותר מזה, בא לי פתאום לשתוק ולחייך