אני יושב ועוצם עיניים חזק חזק ומחכה שזה יקרה. שש ורבע בבוקר, עוד רגע השעון יתקתק לילה שלם בלי שינה, ואז -- כל פלאות המאניה המשובחה, החזקה, שמגיעה עלינו כשהעייפות מצטמצמת לכדי רוטב מוחי טעים ומבעבע. ההתלהבות המפוזרת, הרוצה להניח את ידיה על הכל. המוח שמקבל, לשם שינוי, מספיק מיץ כדי להפעיל את עצמו ולהנות מעצמו ולהתפעל. עיניים עצומות חזק. עוד רגע זה יקרה. אחרי זה אני אשן שעתיים ואלך לעשות את הדבר ההוא של העבודה, נו פרובלם. רק שתבוא כבר האופוריה, בת זונה.
אני רוצה ללמוד עוד ועוד ועוד על מוזיקה, עכשיו כשגיליתי שאני לא יודע כלום, ואני בונה בשקידה ספריית דיסקים כבר חמישה ימים. ואני רוצה ללמוד תיאוריה. ואני רוצה ללמוד פסנתר. ומחר אחרי הדבר של העבודה אני אבדוק אם אפשר עוד להשיג מנוי לפילהרמונית. ולאופרה! לאופרה זה החשוב. העורך המפוזר מכיר זמרת אופרה אמריקאית שמבקרת פה. צריך להסתובב איתה קצת ולשמוע מה יש לה. ופיתוח קול אני רוצה. יש לי בריטון לא רע, כך אומרות כולן. אני שומע את המאזורקה בלה מינור, אופוס 17, וקורא בספר שאספתי בשולי מסע הקניות המטורף הזה ("מבצע רוקן את בארנס אנד נובל", שהוכתר בכישלון; נסוגתי, אתארגן ואסתער שוב, הפעם ננצח, יילקחו שבויים) שכשפוצ'יני מת ניגנו ברומא את לה בוהם, והפסיקו כדי לספר לקהל את החדשות, ומאתיים איש עמדו שם ובכו בזמן שהתזמורת ניגנה את המארש פונברה מהסונטה השנייה של שופן. אני קורא את זה ובוכה. דמעות אמיתיות, לא בצל, אוריגינל. אני תוהה אם יקוו מספיק מהן כדי להכתים את הספר, אבל הן מבוששות. אני חושב על תקופה שבה ואגנריסטים זכו לאורגזמות עילאיות של אושר קדם-נאצי בביירוית כי לא היו להם סרטי קיץ להקהות את חושיהם. אני מפסיק לבכות, כי זה טיפשי, אבל בחלומות שלי לאחרונה ארתורו טוסקניני (יש רחוב כזה ממש פה ליד!) מסתובב אל הקהל ואומר: "כאן, רבותי, האופרה נגמרת, מכיוון שכאן המאסטרו מת".
לפני 17 שנים. 28 באוקטובר 2007 בשעה 4:39
