ירקרקות האופר

בחודש האחרון עליתי שלב, או שהדמות שלי עלתה דרגה, או שהאיד שלי זכה בצל"ש הרמטכ"ל, תקראו לזה איך שתרצו. החשוב הוא שסופת השלגים של אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר הותירתני מצולק וצרוב רוח, ציני, אולי גם לא מחייך, אבל הרבה יותר חזק. לא מדובר כאן בגאולה דרך הביבים, אלא בחישול במובן הסיני ביותר של המילה. אם אתם חושבים שזאת עוד אחת מהבדיחות שלי, בוודאי לא נפגשנו לאחרונה.

ככה שאני מתחיל לשמוע שוב לחישות סיניות עתיקות באוזן שמאל -- מתחיל להקשיב זה אולי ביטוי נכון יותר של המתרחש. השלזינגר הפרטי שלי עושה על פי רוב חיקויים של מיסטר מיאגי. הוא אומר שהסימן הראשון של עוצמה הוא שמיעה חדה יותר. וזה נכון -- אני שומע הרבה יותר עכשיו. לא רק את השלזינמיאגר. את הלמות הלב הפרטי שלי. את איתותי הגוף. את הרמיזות הקטנות שהנפש שלך מספקת לגבי מה נכון ומה לא, אותו ג'י.פי.אס שהווליום שלו לעולם נמוך מדי. הצליל שלהם חד יותר. גם הרעשים ברחוב -- המרצדס הפתוחה שעוברת כאן בשתיים בלילה והרמקולים שלה מעבירים רעד בקירות -- אני שומע יותר טוב. ואולי גם זה לטובה. אני רגיש באופן קיצוני לרעש. אני כותב בדממה. לא טוב להיות מודע למה שמפריע לך, אבל רע יותר לספוג אותו בלי משים ולגלות את התוצאות אחר כך.

לפני שעליתי דרגה הייתי עייף ומבולבל ודאוב-ראש ומוסח דעת. עכשיו אני מרגיש רק כשהעייפות, כמו עכשיו, באמת מצטברת בשרירים ובעיניים, כי המוח שלו יותר, עושה יותר ומתאמץ פחות, כאילו מישהו הראה למי שנוהג בו את תיבת ההילוכים והסביר מה היא עושה.

אני לא רוצה לכתוב יותר הלילה, אבל הדדליין חזק ממני. אני כאן רק לעצירת התרעננות. תודה על הסחת הדעת, כלוב.