ירקרקות האופר

היום סחבק מרגיש רע. סחבק לפעמים מרגיש רע, ככה זה עם סחבקים, לפעמים הם ככה, אבל לפעמים כשבאמת צריך הם גם ככה. סחבק לימד את עצמו חוק טוב, אי אז בימים הראשונים של הבלוגיה: אם אתה מרגיש רע, אל תכתוב על זה. תכתוב על פרפרים, תכתוב על ראוטרים, תכתוב על מרינדה חדשה ומלהיבה לסטייק. אל תכתוב על עצמך. למה לא משנה כמה אתה חכם ורהוט ומשכיל, כמה הכתפיים שלך רחבות וכמה יש לך שרירים בחזה, תמיד יצא לך ככה:

יומני היקר
אוווווווווף כמה שעצבנו אותי היום!
אני ממש עצובה סלאש מדוכאת אני אומרת לכם, אני שרויה בדכדכנות קיומית
רוצה לטבוע בשלוליות כל היום, מה נייה איתי.

אתה יכול להיות פרופסור למדעי הפרופסורה, אתה יכול להיות משורר אולימפי. ככה זה ייצא לך.

בקיצור, סחבק למד על בשרו הווירטואלי איך לא נכנסים למים העמוקים של הבלוג אחרי שסעדת בטוב ליבך מהאבטיח הקמחי של הדכדוך. כי חבל. לעומת זאת, סחבק גילה שמתוך מעמקיו מרתו השחורה יוצא אחלה חומר, ובאמת ככה כתב את מיטב טוריו והגיגיו, כולל פוסט אחד בבלוג באלפיים ושלוש שכל הקוראים אהבו מאוד, כי היה בו שיר על כלב קטן. ובאמת, פעם סחבק היה עצוב -- ובצדק! -- וכתב כל הלילה טור אחד, שהעורך שלו שיבח למחרת בבוקר במילים, "גבר? אתה נראה עייף, לך הביתה לישון".

ועם זאת סחבק רוצה להתייחס במספר מילים מצומצם ככל האפשר למידת דכאונו הלילה. סחבק רוצה לבקש מכל קוראיו וקוראותיו, ובמיוחד באלו שדומה שנוספו ממש לאחרונה, לקחת בפרופורציה. סך הכל קצת עצב קיומי תלביבי, מממאוקי? היר ווי גו.

ססאמק.

תודה רבה לכולם.