בימים האחרונים ככה זה הולך: הלילה שלי מתחיל להגמר, והמסך של המחשב שוחה לי מול העיניים; אני מדליק את הכלוב וקורא את פרלין. זה בדרך כלל עושה לי חשק לכתוב גם כן, במקום לחשוב את מה שיש לי לחשוב ולסגור עניין. הפעם זה לא עובד כל כך כי הפרלין הלילי הוא שוקולד מריר במילוי של עצב רך ונימוח, וכל מה שיש לי להגיד לה זה שאני מרגיש רע בשבילה ושתהיה חזקה וזה יעבור, ואני לא יכול לכתוב את זה בתגובות כי זה נשמע בדיוק כמו הדברים האלו שכותבים בתגובות לפוסטים כאלו -- ועם זה אני לא יכול לכתוב משהו עמוק יותר ובעל תובנות, כי הלילה נגמר והמסך שוחה לי וכן הלאה.
בעצם רציתי לספר לכם על מוזת הכיס שלי. אני תוהה מה יגמר קודם -- הפוסט הזה או היכולת שלי לנסח משפטים מלאים. יש לי מוזת כיס. פעם כתבתי עליה (זה אפילו היה בשעות נורמליות יותר בלילה!) אבל אני לא חושב שהצלחתי לנסח כיאות את היכולת של מוזת הכיס שלי להוציא ממני טקסטים. טובי העורכים מנסים למשוך ממני דברים ואני משיב את פניהם ריקם. הם מאיימים, הם מבטיחים, הם מלטפים, הם משלמים לי. היא רק עושה משהו -- אני לא סגור מה, מין עיפעוף של שמורות עיניה הווירטואליות -- ואני מוצא את עצמי ממלא מילים בסיפורים בשבילה. סיפור אחרי סיפור אחרי סיפור. הם נהיים עמוקים ומורכבים יותר ויותר, קיצוניים יותר ויותר, מופרעים ומפוארים -- נדמה לי שגם יותר טובים. והיא עושה את זה. אני אפילו לא מתכוון לכתוב פורנוגרפיה בדסמית קשה, זה יוצא ככה, בגללה.
זה מה שאני אגיד לשופט.
לפני 17 שנים. 9 בנובמבר 2007 בשעה 2:49
