ירקרקות האופר

שינתי – הוא אמר, את כמו
פנים ירכה של אישה מתונה --
שינתי, נים נפשי שאבד לי.
שינתי תתגנב עלי
כמו בדל של סיגריה
הממתין במאפרה
כמו עור שיש עוד פיסות בשר
שצומחות ממנו.

שינתי, הוא לחש, היא
מיד תגיע, כמו צעקה מן ההר
כמו טיפות מים מסלע.
שינתי תערב לי
כמו ילד שעוד לא למד בושה
או עדיף ילדה
כמו שן שצומחת לתוך הלחם
וקונה בו שביתה.

הוא דימה שהיא אור שאין רואים בתווך
שבין המוות הריק של שמיכותיו
לדקות הדלה של השחר.
הוא חשב אותה, שכוב בשמץ זכרונה
בריח הבטחתה לבוא.
שינתי, הוא אמר, תכסה לי כמוות.

שינתי, עוד שמעו אותו
המשכימים להקדים את הלחם ו"הארץ"
שהקיצו שבעים מלילם
שינתי, נים נפשי שאבד לי.
שינתי כשתבוא לי
אוהב אותה כבת סוררת,
בוגדנית,
כתשוקה מהבילה כל כך שיש
למחול לה על הכל.

אחר כך כבר שמעו אותו כמעט כולם:
הילדים שבית הספר מכריחם לגמוע שוקו של שבע
וההורים שבית הספר גם.
עובדי ההייטק והחיילים ואמא שלהם, מגהצים חולצות
שמעו אותו עוד מפג'ם:
הו, שינתי תבוא אלי
כמסוממת אל הסם
נים מנפשי היכן הנחתי
שינתי.