ירקרקות האופר

אף פעם לא קניתי פח לאמבטיה שלי. אז יש שם שקית קטנה כזאת של סופרפארם. רק הסופרפארם עושים שקיות כל כך קטנות. וגם כל כך מקומטות. היא תלויה שם, קטנה ומקומטת, מהדבר הזה ששמים עליו מגבות. אני גם לא מרוקן פחים אף פעם, אלא אם כן אין לי ברירה, ולכן כל פעם שאני מתכופף לשים שם משהו אני רואה את המברשת שיניים שלך. היא נעוצה שם עם התחת שלה באוויר כמו פגר כחלחל וחסר אונים, והראש שלה נעוץ בערימה של מקלוני אזניים ועטיפות של סבון. לקח לי חודשיים להעיף אותה לפח בהתקף נדיר של צלילות פעלתנית כזאת ועכשיו היא תבלה שם, תלויה בקבר המקומט והקטן שלה ליד הכיור שלי, עד שמשהו יאלץ אותי לרוקן פחים. ככה זה בבית שלי, דברים זזים לאט. בינתיים דומה שהגופה מחווירה מעט יותר בכל יום בזמן שהסיבים העקומים, המרוטים שלה, הספוגים בהבל פיך, מתייבשים להם לאט בתוך האשפה. וככה בכל פעם שאני זורק לשם עוד מקלון אוזניים העונג הקדם-אורגזמי של חיטוט באוזן נמהל לו באשמה ובבושה שככה זה נגמר: מברשת שיניים קבורה מתחת למקלוני אוזניים משומשים.