זה יושבת מולנו, כולה נוצצת ומבריקה מהפרידה הטרייה שלה. "אימא שלך ואני רוצים לשמוע הכל", אני אומר בצחוק, אבל אמא - כלומר קיטי - מהנהנת.
זה מספרת בחן על התהפוכות המפתיעות שהביאו אותה למצבה החדש. בכלל, יש בה הרבה חן, בזה, הרבה התפוצצויות קטנות של מקסימויות וברק. העיניים שלה גדלות כשהיא עולה על בדיחה, שואבות אותך אליה.
אנחנו יושבים במרפסת ונהנים חליפות מהבריזה והשמש. השיחה גולשת לבדסמ: האם זה בריא? האם זה מולד? קיטי טוענת שהיא יכולה להפסיק מתי שהיא רוצה. היא חושבת שאפשר ללמוד להפסיק להיות בדסמים, וזה אומר שאפשר ללמוד גם להיות בדסמים. אני אומר שזה צורך קמאי, כמו הצורך במין. אפשר לבחור רק לא לעשות אותו. וזה חבל, אני אומר, כי בדסמים נהנים יותר.
"הלוואי שלי היה צורך קמאי כזה", מצפצפת זה. "זה נשמע כל כך הרבה יותר בריא". היא מנשנשת נגיסי פסק זמן ומסתכלת עלינו מעשנים.
"אולי יש לך", אומרת קיטי, "ולא מצאת את זה עדיין".
אנחנו דנים בניסיון של זה. קשרו אותה פעם מהתקרה; צבטו לה את הזה ואת ההוא; היא טעמה פעם בול-גאג. זה אוספת חוויות כמו במאית או צלמת: אוספים של רגעים יפים שמצטלמים יפה.
"נו ברור", אומרת קיטי. "עשית כל מיני דברים מכניים שנראים טוב אבל לא נוגעים ברך של הנפש".
"הלוואי", נאנחת זה.
אנחנו הוגים בכל מיני מחוות על המישור הסימבולי של הבדסמ. לאונס קבוצתי ביער זה מתחברת פחות. כשאנחנו מסבירים לה מה פירוש DD/lg היא מצייצת בשמחה.
"את חושבת על מה שאני חושב?" אני שואל את קיטי. קיטי חושבת על מה שאני חושב ואנחנו מחייכים בזמם רב.
"מה?" קוראת זה. אנחנו מתעלמים.
"ונסנן אותן בשבילה?"
"ואותם!"
"אולי".
"וזוגות!"
"בטוח".
זה מתחילה לקלוט.
"אבל תשדכו אותי רק לאנשים שווים?" היא מצווצצת.
אנחנו מתעלמים וקיטי אומרת, "אבל נאשר בשבילה רק את הכי שווים, כן?"
זה מקפצצת בהנאה במושבה.
"נעשה לה פרופיל משלה?"
"לא צריך, נשים את זה בבלוגים שלנו".
"ותתנו לי לראות מי הם לפני שאני פוגשת אותם?" מצייצת זה.
קיטי ואני צוחקים. "הו, זה," אומרת קיטי.
"נשאר רק דבר אחד", אני אומר. "צריך לבחור לזה שם".
"אומרים לי שאני דומה לקלמנטיין משמש צלולה בראש בריא", מצייצת זה.
וכך נולדה קלמנטיין.
