הוא עושה את הקטע הזה שלו, שהוא מדבר איתי תוך כדי שהוא מתלבש. הוא עושה רשימה ומדגיש אותה עם האצבעות: "אחת, נגמר השמפו; שתיים, נגמרו הסמרטוטים; שלוש, חסר גבינה צהובה". יש לו עצמות לחיים גבוהות שנותנות לפנים שלו ארשת רצינית. בחיים לא ראיתי אותו מחייך. בא לי לקנות לו את כל הסמרטוטים בעולם.
"אני אלך לקנות", אני מבטיחה. "הולכת להתקלח קודם, זה בסדר?"
הוא מגחך.
במקלחת אני מתפשטת, סמוקה. למה הייתי צריכה לבקש ממנו רשות להתקלח? ולמה המטומטם מגחך? מה הוא יודע עלי? אני מסיטה את הווילון מאחורי ומצמידה את הטוש לכוס. חושבת עליו אומר "שתיים, נגמרו הסמרטוטים", ושולף אצבע גרומה. אני חושבת על האצבע הגרומה הזאת עושה רשימות בתוכי. "שתיים, נגמרו הסמרטוטים". זרם המים חם ומנחם ומשכיח ממני שאני כועסת על עצמי. אני גם שוכחת לגמרי שנכנסתי להתקלח. אז הדלת נפתחת.
"אני במקלחת!" אני מצייצת ומתחבאת מאחורי הוילון. מי שם וילון שקוף בדירת שותפים?
"שמתי לב", הוא אומר. "באתי לקחת נעליים". אני תוהה אם אפשר לשים לב שאני לא מגולחת מבעד לווילון. הוא עושה שני צעדים ומקלל: "כוס אמק!"
"מה?"
"מה אמרתי לך מיליון פעם?"
"מ… מה?"
הוא עומד מולי עכשיו. רק הווילון הדק, השקוף, מפריד בינינו.
"כשאת מתקלחת?"
"מה."
"את. שמה. את. הווילון". הוא מסיט את הווילון ומסתכל עלי במבט מצמית. "בתוך האמבטיה".
אני מתכווצת. יותר מהכל אני מודעת לעובדה שהטוש תקוע לי בין הרגליים.
"תראי מה עשית. שלולית. הגרביים שלי נרטבו לגמרי".
אני מסתכלת. הוא מאוד לבוש ואני מאוד עירומה. אני מניחה בצד את הטוש, עוקבת אחרי המבט שלו, עוקב אחרי הידיים שלי למפשעה.
"צאי מהאמבטיה".
אני יוצאת בלי לשאול שאלות, ועכשיו שנינו עומדים בשלולית. הוא גבוה מאוד והפנים שלו רציניות מאי פעם.
"תייבשי פה ותחזרי לאוננות שלך".
אדומה כולי, ובלי לחשוב יותר מדי, אני אומרת מה שיושב לי בראש: "שתיים. נגמרו הסמרטוטים".
"מה אמרת לי?"
"שנגמרו… לא משנה. סליחה".
הוא מצביע על הגרביים שלו: "את חושבת שנעים לי עכשיו?"
והופה, בלי להתכוון בכלל, אולי בעצם רק קצת, אני יורדת על הברכיים ומורידה לו את הגרביים. ימין. שמאל.
הוא מתכופף ותופס לי בשיער.
"מה את תעשי מעכשיו?"
"אני אקנה סמרטוטים!"
"מה את תעשי מעכשיו?"
"אני אשים את הווילון בתוך האמבטיה!"
הוא מוריד לי את הראש לרצפה. השיער שלי נוגע בשלולית, סופג אותה. הוא מעביר את הראש שלי על הרצפה, מנגב את השלולית.
אני חושבת: שתיים, אני סמרטוט. אני הסמרטוט! אני פותחת את הפה להגיד לו להפסיק ואומרת: "שתיים, אני הסמרטוט".
זה מצחיק אותו -- אני מדמיינת אותו מעלי, מחייך בפעם הראשונה -- והוא ממשיך להעביר את הראש שלי ימינה-שמאלה על הרצפה. מגחך. "מה אמרת? תגידי עוד פעם".
"אני הסמרטוט. אני הסמרטוט!"
הוא מגחך.
***
אני חופפת את הראש פעמיים (בסבון. אחת, נגמר השמפו) ומייבשת אותו אולי שעה עם הפן. הכוס שלי פועם אבל אני לא מעזה לקרב את הטוש למפשעה שלי מפחד שהוא יכנס שוב. אני יוצאת מהאמבטיה והוא יושב בסלון, מתעלם ממני. אני מתלבשת זריז. אני הולכת לסלון. שקט שם. הוא משחק בטלפון.
אני משתעלת קצת. מה אומרים עכשיו?
"אני יוצאת לקנות. גבינה צהובה וסמרטוטים ושמפו, עוד…עוד משהו?"
בלי להרים את הראש מהטלפון הוא אומר, "גבינה צהובה ושמפו. סמרטוט כבר יש לי".
