היא אומרת שהיא אוהבת דברים כבדים, כמו המברשת למקלחת עם הידית הארוכה להפליא, כי הם משטחים את ההבדלים הפיזיים בינינו: היא יכולה להיות חזקה כמוני, אולי בעצם יותר. אנחנו מסתובבים בקניון ומחפשים מתנה לאחיין שלי. היא נעצרת בכל חנות שנייה כדי להתפעל מחלון הראווה ואני מקטר קצת כהרגלי ואני רואה שזה מחמם אותה, אבל מחמם בקטע טוב.
בחנות הנעליים השביעית היא עוצרת ובוהה בזוג מגפי-לסביות אימתני ושחור.
"כבר ראינו נעליים", אני מקטר. "יש לך נעליים. והן לא יתאימו למה שאת לובשת".
היא מסתובבת אלי והחיוך שלה מבהיל. נראה שהיא התחממה מספיק.
"תאר לעצמך", היא אומרת, "שאני אלבש רק אותן. וכלום חוץ מזה".
אני מתלהב מהאימאז' לפני שאני מבין, ברגע של תובנה בהירה, מה היא עומדת לעשות עם המגפיים הכבדות האלו.
"לא", אני אומר. הלא שלי נשמע ארוך, יבבני. זה מביא אותה מעבר לנקודת הרתיחה.
"שיכנעת", היא אומרת.
אנחנו יוצאים מהחנות ואני סוחב את המגפיים.
"תאר לעצמך שהיינו בעולם מושלם", היא אומרת כשאנחנו נכנסים לחנות הצעצועים. "ויכולתי לקשור לך עכשיו את המגפיים לביצים. והיית מסתובב ככה בקניון. והיית יודע בדיוק כמה הן כבדות".
"אני לא בטוח שחוקי להסתובב ככה בחנות צעצועים", אני מעיר.
"עם מגפיים קשורים לזין?"
"לא, עם זקפה".
אנחנו מוצאים משאית צעצוע וכדור מזמר.
"אתה חושב שהם יודעים שאתה לובש את התחתונים שלי?"
"בדיוק נרגעה לי הזקפה, למה?"
במדף של האחיינים הגדולים יותר היא מוצאת משחק קלפים של טריוויה (גילאי 8-12) ומניחה אותו על ערימת השקיות בידיים שלי.
"הוא קטן מדי בשביל זה".
"זה בשבילנו".
* * *
בבית היא מחבקת אותי מאחור ומנשקת לי את הצוואר. אני מלטף לה את הירך והיא מורידה לי את החולצה והמכנסיים, משאירה אותי בתחתונים שלה. אני עומד שם והיא מתפשטת בחיוך פתייני וככל שהיא עירומה יותר ככה אני מפחד יותר ממה שעומד לבוא. היא אומרת, "בוא תנעיל אותי", ואני על הברכיים, שוזר את השרוכים במגפיים החדשים שלה, שמריחים כמו עור חדש וקפיטליזם.
"תנשק קצת", היא אומרת, ואני מודע לתחתונים שנכנסים לי עמוק לתחת בזמן שאני רוכן. "בעצם אולי תלקק" -- וככה עוברת שעה קלה. אני שומע אותה מהמהמת בשמחה והלשון שלי חונכת את העור החדש.
היא קורעת את העטיפה ממשחק הטריוויה. "קום", היא אומרת ואוספת את הקלפים, קוראת שאלה, זורקת קלף, קוראת את השאלה הבאה וכן הלאה.
"מה..." אני שואל.
"מה משחקים?"
"מה", אני מאשר.
"קודם כל תפשק", היא אומרת וזורקת עוד קלף. אני מיד מוחה ב"לא" בלתי אסרטיבי ויללני ממש כמו בחנות הנעליים. אבל גם -- וזה הקסם בזוגיות -- מיד מפשק.
"נראה לי", היא אומרת, לא ממש מתעלמת מהלא שלי כמו שואבת ממנו כוחות, "שהבנת לבד".
"אבל הביצים שלי כבר ממש כואבות מהתחתונים הלוחצות שלך".
"נה", היא אומרת. "זה כלום לעומת כמה שהן יכאבו".
אני מיילל קצת, אבל זוגיות וקסם -- מניח את הידיים מאחורי הגב.
"אני אשאל אותך רק שאלה אחת", היא אומרת, מסתכלת בקלף ולא בי, "וכשתצליח לענות אני ארשה לך לתנות אהבים עם המגפיים החדשות שלי. בהנחה, כמובן, שהציוד שלך עוד יעבוד בשלב הזה".
אני מחשב את הסיכויים שלי: אני כבר לא בן 8-12 ואני יודע דברים, אז הטריוויה שלה לא מפחידה אותי.
"מוכן".
"אוקי", היא אומרת וזורקת את כל הקלפים, "איזה מזל אני?"
אני עומד המום ובוהה בה: "מה?" היא בועטת לי בביצים: "לא מזל מה". אני מתקפל קצת, מתנשם. המגפיים שלה ממש כבדות.
"אני לא יודע!"
הבעיטה השנייה פחות רחמנית. זה לא כואב בביצים, באופן מפתיע, אלא בבטן התחתונה. המגפיים שלה, דביקות מרוק, מחליקות על הביצים שלי בתנועה אדנותית. אני מבין שכדאי שאתחיל לנחש ואני אומר, "טלה?" בקול קטן.
היא מסתכלת עלי. אני מסתכל עליה.
"לא", היא אומרת, ובועטת לי בביצים כאילו הן כדורגל.
אני נופל לרצפה ורואה שם כוכבים. "קום".
אני קם מהר ומפשק וידיים מאחורי הגב וכל זה ואומר, "גדי" וחוטף בעיטה ומצליח לא ליפול, רק רוכן קדימה כאילו הולך להקיא. הביצים שלי פועמות והבטן שלי מכווצת.
"בתולה. בבקשה תהיי בתולה".
"איך אתה מעז", היא אומרת, ובועטת שוב, ונראה שהיא מתחממת, כי הפעם הראש שלי מסתובב ואני מוצא את עצמי על הרצפה בלי לזכור איך הגעתי לשם. אני קם והרגליים שלי רועדות ומתקשות להתפשק.
"אני לא זוכר עוד מזלות! זאת אמונה טפלה!" אני אומר ומסתכל על הפרצוף שלה וממהר להוסיף, "דלי!" והיא ממהרת לבעוט בי כאילו הייתי דלי. משהו מחוספס שורט לי את הביצים הפעם -- אולי השרוכים -- וזה מרגיש כאילו התפוצצה לי פצצה בין הרגליים.
"אתה בוכה", היא מעירה ברוך. אני בוכה, אבל בלי קול. אני רואה בפנים שלה שזה מדליק אותה.
"רוצה רמז?" היא שואלת ואיפשהו עמוק בנפש שלי יש טיפה של כבוד עצמי שמתביישת בי שאני נכשל בשאלת טריוויה לבני 8-12. אני מהנהן בלי כוח. הפנים שלי רטובות.
"למי יש ביצים?"
אני בוהה בה כאילו חטפתי שבץ. "מה?" היא בועטת מיד, והבעיטה הזאת היא סיכום של כל הבעיטות הקודמות.
על הרצפה אני מתייפח קצת והיא מלטפת לי את הזין עם הסוליות המחוספסות של המגפיים הכבדים שלה.
"למי יש ביצים, חמודי?"
"לשור", אני מיילל, אבוד בין העונג והכאב, "לשור. את מזל שור".
"ידעתי שתצליח", היא אומרת ומפסיקה ללטף.
* * *
אני על הברכיים, מתחכך במגפיים החדשים שלה. היא מביטה בי מלמעלה ונראית מאוהבת. "נראה שלא עומד לך", היא אומרת בהנאה בלתי מוסתרת. "למה אתה לא מתקשה? קשה לך?"
הביצים שלי נעות יחד עם הזין על הסוליה הדביקה. התחתונים שלה מתחפרות לי בכל מקום אפשרי. כל תנועה מעירה בי זכרונות של רצפה וכוכבים. "אולי אתה לא רוצה לגמור", היא אומרת. "אולי אתה מעדיף עוד בעיטות".
אני מתחכך כאילו אשכי תלויים בכך, ואם לשפוט לפי ההיסטוריה הזוגית שלנו יש סיכוי שאני צודקת.
"חצי זקפונת", היא אומרת, "אולי זה מספיק".
היא תופסת את הביצים שלי מתחת למגף ודורכת חלש. הזין שלי מתחכך בקצה המגף, נאבק להפיק ממנו הנאה. עוצמת הדריכה מתגברת ואני מבין שזה איום: "רוצה עוד שאלת טריוויה?" היא שואלת. זה מספיק לי ואני גומר חלושות על המגף שלה. היא צוחקת, צחוק יפה כזה, מלא שמחה.
"עכשיו ללקק", היא אומרת. "שיהיה נקי-נקי. דרך אגב, אתה זוכר איזה מזל אני?"
"שור. את שור", אני אומר בפה מלא.
