אנחנו יושבים בשיעור. המרצה חופר וחופר וחופר; היא נראית משועממת ועצובה. אז אני רוכן אליה ובשקט בשקט אני לוחש לה, "אני מת על הטוסיק שלך".
היא ממשיכה לנעוץ עיניים במרצה, אבל מחייכת. היא משרבטת על קצה המחברת שלה ודוחפת אותה לכיווני: "היית מנשק אותו?"
גם אני עושה את עצמי כאילו אני מרוכז במרצה, ואני רוכן בעדינות ולוחש: "הייתי מתמזמז איתו".
היא משרבטת, "בתאווה גדולה?" ועושה את עצמה הוגה עמוקות במה שהמרצה אמר.
אני מביט במרצה ברצינות ומהנהן.
היא משרבטת, "נלך אלי?"
אני מצביע על המרצה כאילו מבהיר נקודה, אבל בפועל מתכוון לזה שצריך להקשיב לו עוד שעה וחצי.
היא מציירת "00" על המחברת ויוצאת.
אני מחכה רגע ויוצא אחריה.
המסדרונות בבניין אורליכמן כמעט שוממים. היא מחכה ליד הדלת של שירותי הנשים, נושכת את השפה. כשאני מתקרב היא נכנסת, ואני מביט כמה פעמים ימינה ושמאלה לפני שאני נכנס גם.
היא לוקחת את היד שלי ואנחנו נכנסים לתא האמצעי. למרות שהשירותים נראים ריקים אנחנו שקטים מאוד, מתקשרים בלי לדבר: היא נשענת על הקיר ואני יורד על הברכיים. היא פותחת את הכפתור במכנסיים. אני מפשיל אותן יחד עם התחתונים. היא דוחפת את התחת אחורה, אלי; אני רוכן ומנשק לה את הלחיים, נשיקה על כל לחי, ועוד כמה, ואז כמה נשיקות בין הלחיים, ועוד כמה; היא נושמת בכבדות, ואני דוחף את הלחיים שלי בין הלחיים שלה ומתמזמז איתה ככה, כאילו אני אוכל מנגו בשל ולא איכפת לי להתלכלך. היא נאנחת קצת, אבל ממש בשקט, ואני ממש יכול לשמוע באנחות שלה איך היא נושכת את השפתיים, ואני מנשק אותה ארוכות, עם לשון ושפתיים, ואנחנו ככה, כמעט שקטים, עד ששנינו מרגישים מספיק אשמים כדי לחזור לשיעור. אני מלביש אותה והיא רוכסת, ואני מתרומם, והיא דוחפת אותי על הקיר של השירותים ומנשקת אותי כאילו לא נפגשנו שנה. ואז היא יוצאת, ואני מחכה כמה שניות, יוצא בעצמי, אומר שלום מנומס לבחורה שעומדת שם ורוחצת ידיים, וחוזר לכיתה.
כמעט אף אחד לא שם לב שהלכנו וחזרנו, והיא קורנת מאושר, ואני מחזיק לה את היד מתחת לשולחן, והיא משרבטת על המחברת שלה, "נראה לי שמצאנו תרופה לדכדוך".
