אני אוהב ימים כאלו, כמו היום -- אפור וחורף וגשם, וקר באמת, לא קור לבנטיני פושט עם שאריות של חום צפות בפנים. יום שהגן הפולני שלי מתעורר למראיתו, ממתח את פפטידיו, אומר איי גוועלד וקורא לצ'ולנט. הו, הגנום הפולני. האם בלעדי גן כזה, שאוהב את החורף ורוצה לאכול פצצות כאב בטן קטנות ומכובסות, היינו, מזוכיסטים וסאדיסטים, מה שהיינו?
1. אני לא רוצה לקטר או משהו, אבל מאז שנקי ומסודר אצלי הליבידו שלי סובל מתרדמת חורף. עכשיו גם המטבח מבהיק כמו בית מרקחת של יקים, ואני לא מצליח לזכור מה עושים עם ציצי.
2. אני אוהב מאזני כוחות. יש בזה משהו נחמד. אם אי פעם אני אמצא את עצמי במערכת יחסים עם נשלט, אני רוצה להיות פאסיבי.
3. אני לא רוצה לקטר או משהו, אבל מה שבאמת מרגיז אותי זה אנשים שלא מבינים עניין. זה נכון בכל דבר: באוכל, ב"אינטרנט", בעולם החידוד והשנינה (אין דבר יותר מרגיז מהאיש הזה, שעושה פרצוף בסוף הבדיחה ואומר "לא הבנתי"). זה מרגיז במיוחד בבדסמ, או שזה לא מרגיז במיוחד ואני סתם רגיש לזה יותר. הפורום הוא קרקע נהדרה לטמבלי הלא-הבנתי. מלבד דוגמא ידועה אחת, ברצוני להפנותכם לפורום נחמה לעיניים, שבו צמח אוסף כמעט יוצא דופן במוצלחותו של תמונות מיילדום. מישהי החליטה להשתמש בדיון הזה כדי לקחת תמונה אחת (מהוותיקות ברשת: הוא אוכל לאור נרות על השולחן, היא לאור נרות מתחת לו, ומקערה של כלב) כדי לספר כמה מכעיס אותה המשחק הזה, שבו מתייחסים לסאבית כמו כלבה. לא, אני לא חושב שאני סתם רגיש לזה: זו המקבילה האינטרנטית לזיון ארוך ואוהב עם אישה, שמחליטה באמצעו לצעוק עליך כי יש לך שיערות באוזן.
4. אני לא רוצה לקטר, או משהו. לפעמים אני חושב שעד כמה שזה מוזר, הבלוג הזה הוא פשוט מכתב ארוך ובלתי פוסק לבלק/בלו.
לפני 16 שנים. 26 בינואר 2008 בשעה 12:27
