1. יש לי ראס אל חנות במטבח, ועכשיו כל הבית מריח ממשהו קינמוני-כמוני כזה, קינכמוני חרפרף. אני לא יודע מה עושים עם ראס אל חנות; זה פשוט הדהים אותי שיש משהו בעולם עם שם כל כך יפה.
2. וכעת: אירוטיקה.
הבצלים נשלפים מתוך המגרה. יד נחושה מטלטלת אותם, מנערת אותם מן האבק. המים יורדים מן הברז והידיים, ואז הבצלים, עוברים מתחתם, עוטים אגלי מים. באור הזה, הפלואורסנטי, הכל נראה פלאי ומבהיק: המים, עורם הירקרק של הבצלים, היד והסכין שאיתה, שבסדרה של תנועות מהירות וקטועות מפרידה את הבצלים מקליפתם, קוטמת את קצוותיהם. עתה הם שוכבים על קרש החיתוך החדש כבתולות עירומות וחסרות ישע. יסלח לי הקורא; כעת אנו מדביקים משפט ובו מטאפורה של בתולות עירומות אל משפט שבו סכין נכנסת לפעולה. כעת הידיים שולפות מנדנה סכין אמיתית; תשע האינץ' של פלדה גרמנית מחושלת עולים, יורדים, עולים, יורדים; משהו חריף וארצי ומפתה מתפזר בחלל האוויר, מכניע מבטים נחושים מדי. הידיים נחות מעל הים הלבן של הבצל. גפרור ניצת; כפתור מסתובב; להבה לוחכת ברזל יצוק, שחור, שעומד לה בראשית ואז נכנע ואוצר בתוכו חום. שמן הזית מבצע מסלול ארוך וגיאומטרי בחלל רווי ריחות הבצל, מן הפיה אל הסיר; לרגע אחד הוא קולט את האור ואת השתקפות הסכין ואת הידיים ואת הפנים המביטות בו, ואז הוא נעלם אל תוך החום. עוד רגע והוא מעלה בועות ואדים; עוד רגע והידיים אוספות את הבצל הרך ומטילות אותו שילחם בשמן, וריחות עמוקים של הבטחה עולים מן הכיריים.
לפני 16 שנים. 27 בינואר 2008 בשעה 20:25