1. נדב מת. הוא עדיין חייב לי קפה. קפה ברצינות, הוא אמר, לא כמו בפעם הקודמת, שהחברים שלי הפריעו לנו. הוא צחק על הקפה בבית שלי. התכוונתי להחטיף לו על זה. אז הוא יהיה חייב לי קפה, ואני אהיה חייב לו מכות, וככה זה יישאר.
5. אני חושב שאם אני אקרא עוד דיון אחד שפותח מטיף בדסמי מטעם עצמו, אני לא אהיה מסוגל להכנס לאתר הזה יותר. וזה חבל. אני אוהב את האדום והשחור ואת כלובי ואת ברכה, הסאבית מהפינה למעלה. יותר ויותר אני בעד קודים ברורים של התנהגות ומכות עם קיין. כמו במנדט הבריטי.
2. אני לא ישן כבר כמה ימים. זה לא שייך לנדב, זה שייך לחוסר היכולת שלי לישון. זה נותן לי זמן לחשוב.
3. אחת המטרות החדשות שלי בתור אינסומאניאק היא לגלות מי לוקח את העיתון שלי כל בוקר, פותח אותו, קורא, ואז לוקח את שטיח הכניסה שלי, מקפל אותו, ומניח את העיתון הפתוח עליו. אני רוצה לשאול אותו מה משמעות הטקס המוזר הזה, ומתי מקריבים את העז. וגם לבקש ממנו להפסיק לקרוא את העיתון שלי.
4. בעצם אני שמח על חוסר השינה הזה. יש לי על מה לחשוב לאחרונה -- על כיוונים והזדמנויות ואיפה כדאי להיות אופטימי ואיפה כדאי להבין שאם פיספסת את זה, פיספסת את זה, וככה זה הולך להיות. זאת בעצם הדרך היחידה להיות אופטימי -- לדעת להרפות.
לפני 16 שנים. 24 בפברואר 2008 בשעה 4:12
