שלום מטומטמת. עבר הרבה זמן מאז שהתראינו. השמש הזאת – הישראלית מדי – עשתה דברים יפים לפנים ולשיער שלך. העולם הזה – הישראלי מדי – עשה דברים לא יפים לקוים מסביב לפה שלך. הם מתוחים מדי וברורים מדי כדי להיות שם רק כשאני עובר לידך. אבל העיניים, העיניים שלך לא השתנו. הן מביטות בי באותו מבט אבוד, עקשן, מסרב להבין ומשתדל שלא לדעת, וכואב כל כך שהוא מתוק. כן, נשארת מטומטמת.
זה יום חם מדי למחשבות אז אנחנו נוהמים, כמו אצל אפרים קישון. צריך להיות אירופי טוב, חובב-נקניקים שכזה, כדי לתפוס באמת מה השמש הזאת עושה למוח שלך. אני מסתכל בך את כמות השניות המינימלית שצריך כדי לקלוט את הזהות מתוך תוי הפנים, כדי לדעת שזאת את ולא, נניח, מישהי שנראית דומה, עוד קורבן סלאווי של השמש המטמטמת הזאת, ואז מסובב את הראש בחזרה. אני באמת לא מתכוון להסתכל עליך כאילו את מין ג'וק, אבל יוצא לי בכל זאת. אחרי זה, כשאני מבכה את מעט הקלט החושי שלך שהתרתי לעצמי, אבל נזכר במבט שלך ושם לב כמה מפוחדת ופגועה נראית באותה רבע שניה, אני מרגיש טוב. אני לא יכול לשלוט בזה. אני אפילו לא יכול לגרום לעצמי להרגיש רע על זה שטוב לי עם זה. אני אוהב אותך ורוצה שיהיה לך טוב, אבל זה רק באיזה נים מנפשי שהוא שמימי, ואלוהי, ורחוק מאוד מהשמש הזה ומהמבט המטומטם על הפנים שלך, מתחת למשקפי השמש המגוחכות האלו ועם עיני העגל האבודות, היפות, המתוקות, המטומטמות שלך.
אני גאה בעצמי על כך שאת לא מכאיבה לי כל כך, ואז אני רואה אותך שם, פה, בכניסה לזה, ביציאה מההוא, והגאווה שלי מתחזקת כל כך עד שאני צריך להתקשר למה-שמו ולספר לו כמה שאני גאה בעצמי. עוברים יומיים חמים שבהם אני ממשיך לשמוח על כמה מעט מההרגשה הזאת, שהיא לא כאב נפשי אלא ממש פיזי, של דופק מואץ ומשהו חם בחזה ורגליים שלא מסכימות לעזוב את הרצפה, כמה מעט ממנו אני מרגיש. אני מסתובב שמח יומיים ואז אני מבין שכל השמחה הזאת נושאת איתה איתך והתמונות המפוזרות של הפרצוף המטומטם שלך באות איתי לכל מקום לא משנה מה, ואז אני מבין עוד משהו עוד יותר עצוב: אני מבין שאין שום סיכוי שבעולם, מטומטמת או לא, שאת מסתובבת יומיים וחושבת עלי, ובטח לא באותה דרך כפייתית, עצומת-עיניים, דתית שאני חושב. ואז אני מבין כמה אני מטומטם, ואת מבינה, הטימטום שלי זה לא החום ולא השמש הישראלית, ובטח לא העולם הישראלי. הטימטום שלי הוא משהו משלי, משהו שאי אפשר להאשים בו שום סביבה ואף אקלים, יצרתי אותו לבד משרידי הזיכרון שלך ומהיכולת האדירה שלי להכאיב לעצמי, ופתאום אני נזכר בעיני העגל המטומטמות שלך ואני רוצה להרוג אותך עם הכפית שאני מחזיק ביד. ואז אני נזכר שאי אפשר להרוג אנשים עם כפיות, ויכול להיות שזה דווקא יותר טוב ככה.
לפני 18 שנים. 17 בספטמבר 2005 בשעה 1:37
