שניים עומדים על פסגת הר ירוקה. הרים ברקע.
"אהובתי," הוא אומר.
"אהבתי," היא עונה. שיערה מתבדר ברוח. הרוח מלטפת את פניו. היא מתקרבת והוא מחזיק בה בקצות האצבעות, בדיוק בנקודה ההיא שבין הירכיים לבטן. היא רכה ועירומה מתחת לבגדים האלו. למרות ש... נו, כולם ערומים מתחת לבגדים שלהם, לא? אבל הוא לא חושב על זה כרגע, אז בואו ונשכח שהנושא הזה עלה. הוא חושב על אישה יפה ורוח ומה שני הדברים האלו מסוגלים לעשות ללב שלך. הוא מסתכל, לא בדיוק עליה ולא בדיוק מעבר לה -- כאילו הוא מביט בכללותו של היום הזה, ולא בפרטיו.
למטה, הרחק מתחתיהם, מישהי דוחפת דילדו תלת-פאזי ודו-כיווני לרקטום המתפקע של מישהו אחר. הוא משוח בשמן, לבוש רק באזיקי עור וקשור, כרוע, לכיסא עץ, מסתובב כזה. הריח שעולה מהרוח שבאה מהמזגן סטרילי, לא נעים. הגניחות שלו גרוניות, קצובות, לא רצוניות, לא יפות. העיניים שלו מכוסות, אבל גם אם הן לא היו, הוא לא היה מסתכל עליה כרגע. היא אומרת משהו כמו "שתוק, נבלה, או שאני אחזור לחפש את השוט שלי... אני יודעת שהוא כאן, רק לא זוכרת איפה..." הוא לא מקשיב. הוא עסוק במין הזיית רפיון כמו של סמים, המורכבת משרידי הדברים שהכאב והריח של העור הכניסו למחזור הדם שלו, מאוסף של תחושות שהיו יפות אם היה לו עם מי לחלוק אותן.
מעליהם, הרוח נושאת את בגדיהם של חבריהם-לאלגוריה. הוא מלטף אותה לאט ובזהירות כאילו הוא שען הרכון מעל שעון עדין ויפה מאוד. היא מלטפת את השיער שלו, פורמת תלתלים בקצות האצבעות שלה ואומרת דברים כמו "הי, מה-שמו, אתה שכותב אותנו! כן, אתה! לא נראה לך שהגיע הזמן לסיים את האלגוריה המורכבת שלך ולתת לנו קצת פרטיות?"
ולזה הייתי אומר, אתם רוצים פרטיות, תפסיקו להזדיין על ראש של הר.
לפני 19 שנים. 28 באוגוסט 2005 בשעה 15:43
