ירקרקות האופר

מאסנו בילדות.

אין אנו יכולים לסבול עוד את נימת קולן העייפה, המתפנקת, ושחוקן הבהיר, וריסיהן הארוכים המרפרפים ככנפי פרפר לא פורטים עוד על נימי נפשנו. מאסנו בחלקות לחיהן ובמצחן נטול הקמט. פעם עוד חשבנו שאם הן חפות מדאגה הרי שהן יסירו את עולה מעל כתפינו. עתה אנו בוהים בעיניים חסרות המורא והחמלה ואנו רועדים לנוכח ריק אדיר ואנחנו חשים ביתר שאת כמה לוחץ העול על הכתפיים.

תשוקה הן מרגישות, אך הן אינן יודעות עדיין למה. האהבה שבחיקן בוסרית וזעירה. שמחתן שלמה אך אין בה הכרת תודה: הן לא למדו ערכה של התמסרות משום שלא בגדו בהן עדיין. אין הן מפחדות לאבד משום שלא איבדו. הן מקוות ללא גבולות ובלי סיבה. במגען לא הספיקו לאבד את שיירי ילדותן: הן מחבקות לא כמו אוהבות אלא כמו ילדות שאביהן העירן משנתן. שדיהם אך זה סיימו לצמוח וכל חמוקיהן עומדים נקיים וטריים ודומים לתבנית שייעד להם הטבע, ואנו הולכים ולמדים כמה משעמם הפרח שרק עתה הנץ, היין שזה עתה הושם בבקבוק.

אנו אוהבים נשים ככל שאנו מביטים בילדות. אנו מתמוגגים למראה קמט לא משום שהזקנה יפה, אלא משום שהעלומים מכוערים. אנו עדיין מפחדים מן המוות, אבל עתה מצאנו רפסודה בטוחה השטה בין המים הסוערים של הזקנה ובין המים הרדודים של הילדות.