כתיבה היא אמנות השיחה הקולחת, ובדסמ זה בדסמ. מכאן ששני הדברים לא יכולים לדור יחד בכפיפה אחת. דנו כבר מספיק במה הופך בדסמ לבדסמ, בעוד דברים אחרים שאינם בדסמ, אינם בדסמ; מספיק שנציין שאחת מדרישות הקדם של הבדסמ כהלכתו היא שתאבד את עצמך בתוכו, שתכנע לסערת רגשות, שתהיה חסר אונים, שתהיה חסר מילים. ולשם ההקבלה הגאומטרית: אם זה בדסמ, הרי שאתה חסר אונים. אם אתה חסר אונים, הרי שאתה חסר מילים.
ולכן כל מה שנכתב כאן, במיוחד אם הוא כתוב כהלכה, בעיקר אם המשפטים יש בהם הגיון פנימי ותחבירי ואם הם מצטרפים זה לזה כהלכה ויוצרים משהו יפה ותקף, הרי שהם נכתבו מתוך אין-בדסמ, מתוך יובש של אותם הדברים שנרטבים כשאתה שם, איפה שהשם הזה לא יהיה. (אצלנו נהוג לומר על דברים שנעשים בעלמא שהם בגדר האוננות. אבל אי אפשר לאונן ולכתוב יפה. ניסיתי).
ואם כל זה נכון - למה כל כך כואב לי כשאני כותב כאן עכשיו? למה האצבעות פונות אל הניתוח הקר הזה, אבל העיניים מראות לי תמונות אחרות? אין זאת אלא שכאב אינו בדסמ, גם אם בדסמ הוא כאב.
לפני 14 שנים. 31 במאי 2009 בשעה 17:34
