בסוף הלכתי למצעד הגאווה וראיתי גם את קבוצת הבדסמ הגאה, עם השלט שלהם והשוטים ביד, ולמרות שהיה מגניב לראות אותם (היי היילני!) אני משוכנע עכשיו יותר מתמיד שאין למישהו שחטאו היחיד הוא בדסמ מקום במצעד הזה. כאילו, אתם יכולים לבוא. אבל אל תצעדו בכוונה להצהיר משהו על עצמכם: תראו אותי, אני בדסמי, לא תוכלו להחזיק אותי בארון. וזאת מכמה סיבות:
1. אתם לא בארון. זה בסדר גמור שאתם לא חולקים עם החברים במשרד את הסטיות שלכם. באותה מידה - ויש שיאמרו בתמורה לכך - החברים הוונילים שלכם למשרד לא לובשים טי שירט שעליה כתוב "זה ממש מחרמן אותי שהחברה שלי מלקקת לי את האוזן!"
2. אין נגדכם שום סוג של אפלייה. כן, אני יודע, הדיון משמורת ההוא. תמיד יימצא שופט אחד אידיוט.
3. בכלל, למה שמישהו ירצה שהמיניות שלו תהיה סוג של זהות? שלום, אני מוישה, הדבר הכי חשוב שתוכלו לדעת עלי הוא שאני גומר רק אם בת זוגי משתינה לי על הפרצוף. למה. בין הבושה לגאווה - בין "אני מצטער שאלו הם החשקים שלי, הלוואי והייתי נורמטיבי" ובין "אני טוב יותר ומיוחד משום שאני לא נורמטיבי" - יש נקודת שיווי משקל נחמדה ובריאה: אדישות.
4. שלום, אני י"א. אני גר בתל אביב, משמש כעיתונאי בכלי תקשורת זה או אחר, אוהב מאוד את החברים שלי, אלכוהול, ספרות טובה, אוכל טוב ומוזיקה רעה. יש לי תשוקות בדסמיות חזקות ומקיפות ואני אדיש לזה לחלוטין, כי מזמן השלמתי עם נטיותי המיניות ומבחינתי זה לא עניינו של אף אחד חוץ ממי שחולק את יצועי.
5. ונדמה לי שהגיע זמנן של קהילות השוליים למות. האינטרנט עשה את זה, הוא הקל על התקשורת בין הדחויים חברתית - הסוטים, החנונים, אלו שאוהבים רק סטארטרק, פרוותונים, מה שלא יהיה - במידה כזאת שכולם התעוררו לגלות שכולם קצת שוליים חברתית, וזה שיש לך תחביבים מוזרים רק הופך אותך לחלק מהכלל. כשכולנו נרגע אתרים כמו זה יהיו מקום רק למצוא מישהו שאוהב אותו מין כמוך, לא "קהילה". וזה בסדר, ככה זה צריך להיות.
6. בכלל, למה שלא נערוך את מצעד האדישות. המצעד הזה כותרתו תהיה "אין לי מה להוכיח!" והמוזיקה תהיה הרבה פחות רועשת. אפשר אפילו לקיים את המצעד בלי לצאת מהיצוע.
לפני 15 שנים. 13 ביוני 2009 בשעה 22:12
