ירקרקות האופר

1. אני חוזר וקורא בבלוג הזה לאחרונה בתדירות הולכת וגוברת. הוא לא ארוך, אבל הוא ארוך-שנים. הוא גם יותר מעניין מהרבה רישומי-חיים-אונליינים אחרים שגיליתי שאני מחזיק: תיבת הג'ימייל, למשל. במיוחד מעניינת אותי תקופת חיים אחת, אחת מבין כמה, שתועדו כאן. סופה של מערכת יחסים עם אישה קרה, תחילתה של מערכת יחסים עם עיר מהבילה. הרבה ממה שכתוב כאן מפחיד אותי עד היום. אם היו מוצאים את הבלוג הזה אחרי, נניח, טפו, ושוב טפו, מותי המצער בתאונה מחרידה - אף אחד לא היה מתפלא.

2. יום אחד אני אכתוב מזה ספר.

3. לא הרבה צריך כדי שזה יהיה ספר. ניקח את הדברים כפי שנכתבו ונדביק בהם עלילה. לא הרבה עלילה; מספיק עלילה כדי שהרגעים האלו, שנשתמרו מהבילים ומפחידים, יסתדרו על איזה קו רצוף וסדיר.

4. דאגלס אדמס הגדיר בטעות את העלילות שלו כשהסביר מהו כביש מהיר. כביש מהיר, הוא אמר, מאפשר לאנשים בנקודה א' להגיע לנקודה ב' מאוד מהר בעוד אנשים מנקודה ב' יכולים להגיע לנקודה א' מאוד מהר. אנשים בנקודה ג', שנמצאת בדיוק באמצע, הוא אמר, לא מבינים מה לאנשים בנקודה א' יש לחפש בנקודה ב', וגם להפך.

5. אני חסר קו רצוף וסדיר כרגע. אני חושב שזה למה אני קורא את הבלוג כל כך הרבה, גם להוא שכתב פה פעם, זה שמצא את עצמו מחוץ לאהבת חייו הביתית והמסודרת ובתוך עיר שאין לה קוריקולום או סדר יום, לא היה קו עלילה. ומכאן מה שאמרתי בנקודה 3. ובכל אופן: קו שמוביל אותי מהמיטה בבוקר לעבודה ובחזרה הביתה ולכלב, זה יש. קו שמוביל מכאן והלאה, למה שמתרחש בפרק הבא, אין. אנחנו נמצאים בפרק מאוד משעמם, כפי שוודאי ניחשתם מהיעדר העדכונים פה. אנחנו בנקודה ג'. הרבה אנשים דוהרים אנה ואנה ואנחנו יושבים ומסתכלים. בטח יש להם חיים מעניינים, לאלו. הם מזדיינים בכל מיני מקומות אקזוטים ובדיוק עברו דירה עם החברה שלהם ובדיוק התפטרו או עברו לאמריקה או יושבים באוהל באמצע רוטשילד. אנחנו במיטה, קוראים פוסטים ישנים בבלוג אחד.

6. אבל לא לכולם יש חיים מעניינים. יש לפחות מישהו אחד שהחיים שלו משעממים בדיוק - ובדיוק באותם אופנים - כשלי. אני יודע את זה כי בשבוע האחרון, בעוד אני קורא כאן הרבה, מספר הצפיות כאן התרבה מאוד. תמיד יש כל מיני נודניקים שנכנסים לפה למרות שלא עדכנתי מאז אפריל, וזה בסדר, אבל עכשיו יש פה מישהו שחופר באותה אינטנסיביות כמוני. את הטענות שזה בעצם אני הפריך כלובי, שהסבירני פעם שאת הצפיות שלך-עצמך בבלוגך הבלוג לא סופר.

7. ולכן אני קורא לך, חופר אלמוני, הראה את פניך. ספר לי מי אתה. ספר לכולנו מי אתה. האם גם החיים שלך משעממים כשלי? למה? למה שלא תיקח את עצמך בידיים ותעשה משהו? ומה הפוסט שאתה הכי אוהב פה?