ירקרקות האופר

זאת עם התלתלים בשם גרה בקצה רחוב קטן שאפשר, אבל לא חייבים, להגיע אליו מסמטה קטנה שמתחילה בכניסה לחצר של איזה בית. הבית עומד על כביש ראשי ומדי פעם, כשאני נוסע דרך העיר שהרחוב הראשי הזה משרטט את אחד מגבולותיה, אני מסתכל על הבית הזה, והוא מספק לי תזכורת מספקת לדברים שמפתפלים מאחוריו. במהירות שבה המכונית נוסעת, ובמרחק הזה, ובלילה, אני לא יכול לראות את פרטי דמותו של הבית הזה. אני לא יכול לדעת אם סדקים חדשים הזדחלו לאורך הקירות או אם תושביו הרכיבו לו דלת כניסה חדשה. אבל זה בסדר, משום שאני לא חושב שאז, באותו הזמן, הרמתי אי פעם את מבטי והבטתי בו. באותו הזמן הייתי עסוק בקדושה הבודדת של הדרך אל אהובתך וממנה ובאלפי המילים הקטנות שהרכיבו את המסע הזה. במחשבות. בשירים כאלו ובשירים אחרים. בדרך עצמה ובדברים שהיא מביאה, או לוקחת. אבל היום המסע שלי עובר ליד, ולא דרך; נוגע, או לא נוגע, אבל לא חוצה. ובמסע הזה הנוכחי, בין אם הוא מתבצע בחברת אחרים או לבדי, אין לי מה להגיד. אני מרים את מבטי, מופתע תמיד מהמקום ומרעננותו בזכרוני ובעיני, עובר במבטי על הבית ההוא פעם ופעם נוספת, וממשיך בדרך.
מזבח אמיתי הוא כזה שבכל פעם שאתה סוגד על גביו, אתה משאיר בו מעט מעצמך.